Birkat Ha-Hammah in the Old Jewish Cemetery of Frankfurt

by

Shnayer Leiman

On Wednesday, April 5, 1617 (= 29 Adar Sheni, 5377), birkat ha-hammah was recited throughout the Jewish world. Two witnesses – both were present in Frankfurt on that day – left accounts of the ceremony as it was commemorated in Frankfurt.¹

The first witness is R. Yosef Yuzpa Hahn (1570-1637), in his Yosef Ometz² (Frankfurt, 1723):³

לסוף כל מחזור גדול ביום ד' הראשון בחודש ניסן שבו התקופה נופלת בשנת ראשונה במחזור גדול מקדשין החמה. ומנהג פה שכל הקהל הולכים תיכף אחר בית הכנסת לחצר בית עלמין ואומרים ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם עושה מעשה בראשית, והשמש מכריז בשחרית בבית הכנסת שילכו כל הקהל לקדש החמה.

The second witness is R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi (circa 1598-1660), an Ashkenazic merchant and rabbinic scholar who lived most of his life in Alsace. In his Sefer Zikhronot (Berlin, 1913), he writes:⁴

כ"ט ואדר שע"ז בהיותי בק' ורנקבורט נתחדש החמה כי כן נעשה כל כ"ח שנה מחזור החמה, ולא נעשה כזאת עוד עד ער"ח ניסן ארבע מאות וחמשה, אשרי המחכה ויגיע לימים אלו, והלכו כל הקהל בשעה ג' על היום על בית הקברות, ויום מעונן היה, ועמדתי בתוכם ואמרנו פה אחד: ברוך עושה מעשה בראשית.

The plain sense of the texts is that the blessing was recited just outside the old Jewish cemetery of Frankfurt. R. Yosef Yuzpa Hahn's "חצר בית עלמין" is certainly not to be confused with "בבית עלמין." Similarly, R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi's "על בית הקברות" means "adjacent to" or "by" and is not to be confused with "בבית הקברות."⁵

Readers of the testimony of these two witnesses were puzzled as to why in Frankfurt birkat ha-hammah was recited adjacent to the Jewish cemetery. No such practice is recorded elsewhere in Jewish literature. The puzzlement was compounded by some later authorities (see below) who understood the witnesses as testifying that in Frankfurt birkat ha-hammah was recited in the Jewish cemetery. This surely demanded explanation!

Given the recent proliferation of halakhic anthologies on birkat ha-hammah,⁶ we decide to investigate some of them in order to see how this problem was addressed.⁷

R. Mordechai Genut, summarizing the previous birkat ha-hammah literature, writes:⁸

מנהג פרנקפורט דמיין היה לברך ברכה זו בבית-הקברות.

It is difficult, of course, to imagine the Kohanim of Frankfurt marching into the cemetery and reciting birkat ha-hammah!⁹ One wonders too why the concept of לועג לרש, which does not allow for the public performance of mitzvoth in a cemetery (e.g., wearing of tallit or tefillin or recital of the fixed prayers)¹⁰, seems not to apply to birkat ha-hammah!¹¹ Surprisingly, R. Genut did not address these specific issues, but he did wonder why in Frankfurt they insisted on reciting birkat ha-hammah in the cemetery. In a footnote, he cites several solutions. Here, we shall focus only on the first two (of the three solutions he proffers). The first solution is that Jewish cemeteries provide a conducive setting for repentance. (And one should not perform any mitzvah – and certainly not one that can be performed only once in 28 years – without first engaging in an act of repentance.) Even conceding all the "givens" of R. Genut's first solution, the fact remains that this practice was unique to Frankfurt. Surely it is strange that no other Jewish community saw the need to recite birkat ha-hammah in the cemetery. The second solution is that the Jewish cemetery in Frankfurt was on elevated ground. Presumably, R. Genut means that the cemetery grounds were more elevated than the ground upon which the Jews actually resided in Frankfurt. But this, in fact, is not true. From the Jewish quarter, one walked downhill in order to reach the cemetery. These solutions are hardly persuasive.

More importantly, as the witnesses cited at the start of this essay make abundantly clear, the Jews of Frankfurt recited birkat ha-hammah adjacent to the Jewish cemetery, not in it. R. Genut missed an important reference¹² that makes this very distinction – a comment published by R. Yissakhar Tamar in 1979. We present the full comment here, because – as we shall see –it left an indelible imprint on other recent halakhic anthologies on birkat ha-hammah.¹³

ואגב הרני מעיר שמביא [הרב צבי מושקוביץ, ברכת החמה, ירושלים, תשי"ג] בשם ספר יוסף אומץ שמנהג פפד"מ הוא לברך ברכת החמה בבית עלמין, והנה דבר זה זר מאד, ברם יצאה שגיאה מלפניו מתוך חוסר ידיעה, וז"ל היוסף אומץ בסימן שע"ח: לסוף כל מחזור גדול מקדשין החמה, ומנהג פה שכל הקהל הולכים תיכף אחר (יציאת)¹⁴ בית הכנסת לחצר בית העולמין ואומרים וכו' עכ"ל. ומי שהיה בפפד"מ, ואני הייתי שם בשנת תרפ"א, יודע שביהכנ"ס הישן הוא מלוכד יחד עם בית העולמין, כי לא נתנו להם בזמן הקודם חלקת שדה לבית עלמין אלא דווקא בגיטו וע"י בהכנ"ס, ודרך חלונות ביהכנ"ס רואים את בית העולמין והמצבות. ומי שיודע זה קורא את דברי יוסף אומץ בלי כל הפתעה, רק באופן טבעי כן הוא שבזמן שהקהל מתאסף יחד כשיוצאין מביהכנ"ס יוצאין לחצר בית עלמין, ומברכין שם ברכת החמה. ולא התאספו ברחוב לפני ביהכנ"ס כדי שלא יעוררו ענין ותשומת לב אצל הגוים כשמתאסף קהל גדול, אבל לא שיהיה איזה מנהג שיברכו ברכת החמה דוקא בבית העלמין, שזה דבר מוזר מאד, ור"צ מושקוביץ מתוך חוסר ידיעה זו שגה בזה וגם העתיק "בית עלמין" במקום "חצר בית עלמין".

R. Tamar is to be congratulated for being the first to lay to rest (alas, without success) the claim that the Jews of Frankfurt recited birkat ha-hammah in the Jewish cemetery. Sadly, however, much of his comment is mistaken, and – in fact – would mislead those who came after him. We do not doubt for a moment that he was, as he claims, in Frankfurt in 1921. Nor do we doubt that he saw a synagogue adjacent to the Jewish cemetery, from whose windows one could see the tombstone inscriptions. But this was not the בית כנסת הישן of Frankfurt, as Tamar calls it, nor was it the synagogue that the Jews of Frankfurt prayed in during the 17^th century, when R. Joseph Yuzpa Hahn and R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi wrote their accounts of birkat ha-hammah.

 

Briefly, when R. Samson Raphael Hirsch succeeded in creating a thriving separatist Orthodox Jewish community in Frankfurt in the 19^th century (after the majority of the official Jewish community had joined the Reform movement), it became apparent to the official Jewish community that the best way to counter Hirsch's success was by finding a place for Orthodoxy within the official Jewish community. The communal authorities agreed in 1878 to appoint an Orthodox rabbi, Rabbi Markus Horovitz (author of שו"ת מטה לוי), aside from the Reform rabbis already in their employ. As a precondition to his appointment, Rabbi Horovitz demanded that a new Orthodox synagogue be built for his community in Frankfurt. It was constructed in 1882 – a magnificent structure – and was known as the Börneplatz Synagogue (figure 1) until its destruction by the Nazis on November 10, 1938.¹⁵ Indeed, it was built adjacent to the Jewish cemetery, and its windows overlooked the tombstones in the cemetery. It displaced the old Jewish hospital, not a synagogue. No other synagogue in the history of Frankfurt was built overlooking the Jewish cemetery. This, then, was the synagogue that R. Tamar saw in 1921. But, of course, it didn't exist in 1617 and therefore cannot be used to explain the accounts of R. Joseph Yuzpa Hahn and R. Asher b. Eliezer Ha-Levi.¹⁶

Tamar's confused account misled at least two of the recent halakhic anthologies on birkat ha-hammah, R. Gavriel Zinner,

נטעי גבריאל: קידוש החמה וברכתה (Jerusalem, 2009)¹⁷ and R. Yonah Buxbaum, קידוש החמה (Jerusalem, 2009).¹⁸ Both cite Tamar's account as authoritative, without further comment. In the case of R. Buxbaum (prior to his citation of Tamar), two reasons are suggested for the recitation of birkat ha-hammah adjacent to the Jewish cemetery: it provided greater space for the entire Jewish community to gather and recite the blessing together, and it provided a better view of the sun. At last, a breath of fresh air! We shall devote the remainder of this essay to an analysis of these two suggestions, to see whether or not they are likely explanations of what happened in Frankfurt. 

An organized Jewish community existed in Frankfurt from as early as 1150. Christian persecution of the Jews in Frankfurt was rampant throughout the medieval period and took a variety of forms. In 1462, it took the form of a decree issued by the Frankfurt Council which forced the Jews to live in a newly created ghetto. It was basically one long street, called the Judengasse, ultimately with four and five story wooden row-houses on both sides of the street (figures 2, 3, and 4).¹⁹ Initially, walls 30 feet high were constructed around the ghetto to keep the Jews out of Christian Frankfurt. The gates that allowed entry in and exit from the ghetto were kept locked at night. Jews could not leave the ghetto on Sundays and Christian holidays (until 1798, when this restriction was rescinded). These were the basic conditions of Jewish life on Frankfurt until the 19^th century, when in the aftermath of the French Revolution and Emancipation, the ghetto walls came crumpling down and Jews were permitted to live outside the ghetto.²⁰

 

A wonderful account of the Judengasse is preserved in the writings of R. Jacob Joshua Falk (author of פני יהושע), who described what he saw when he moved to Frankfurt in 1742 in order to serve as Chief Rabbi:²¹

בבאי לכאן ק"ק פפד"מ עיר הגדולה לאלקים, רבתי עם, רבתי בדעות, ראיתי שערוריה גדולה בין כהני ה', בהיות הדבר ידוע שאין ליהודים פה כי אם רחבה אחת קטנה, ארוכה כמות שהיא מצפון לדרום ונחלקה לשתי שכונות, אחת מצד מזרח ושכנגדה למולה מצד מערב, ואין הפסק בין הבתים, כל שכונה ושכונה, כי אם במקומות מעט מזעיר. והיה כי ימות מת באחד מבתי השכונה, הוצרכו הכהנים להיות נעים ונדים ולזוז ממקום ולילך משכונה לשכונה שכנגדה. ואם ח"ו גם באותה שכונה ימות המת, אזי לא ימצא מנוח לכף רגלם, ללון לינה אחת ברחוב היהודים כלל, כי אם במקומות מעט מזעיר.

Lest anyone assume that the פני יהושע's description of the Judengasse applies only to the 18^th century, and not earlier, a map of Frankfurt – drawn in 1628 – indicates otherwise (see figure 5).²² The map, contemporary with R. Joseph Juzpa Hahn and R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi, depicts the Judengasse exactly as described by the פני יהושע.

 

One other point needs to be addressed in order for this analysis to continue. What time in the morning did davening begin in Frankfurt, and when did they recite the birkat ha-hammah? Regarding the latter question, the two witnesses cited at the start of the essay seem to contradict each other. R. Joseph Yuzpa Hahn indicates that the blessing was recited immediately after davening, adjacent to the cemetery. R. Asher b. R. Eliezer Ha-Levi indicates that it was recited "in the third hour," adjacent to the cemetery. In fact, we know that on April 5, 1617, sunrise (more specifically: נץ החמה) in Frankfurt was at 5:53 A.M. and sunset was at 7:03 P.M.²³ If one counted hours from 6:00 A.M., the third hour was between 8:00 and 9:00 A.M. If one counted שעות זמניות, the third hour from sunrise was approximately between 8:05 and 9:11 A.M. We also know exactly what time davening ordinarily began, thanks to Johann Jacob Schudt, who testifies that services began every weekday morning in Frankfurt at 6:00 A.M.²⁴ Assuming that davening took not more than an hour, according to R. Hahn the blessing was recited shortly after 7:00 A.M. According to R. Ha-Levi it was recited shortly after 8:00 A.M.²⁵ At that hour, on the Judengasse, due to the row-houses, the sun could not be seen at all! This was because the Judengasse was a crescent shaped street on a North-South axis, more or less perpendicular to the Main River. In order to see the sun – rising in the East and setting in the West – it was necessary to leave the ghetto and walk to the nearest open space, so that the blessing could be properly recited. The nearest open space, just beyond the southern gate of the ghetto, was the Jewish cemetery and its surrounding fields (see figure 6).²⁶

 

Returning to the two suggestions of R. Buxbaum, the first was that the land adjacent to the cemetery provided greater space for the entire Jewish community to gather and recite the blessing together. Doubtless this is true, but it does not seem likely that this was the key factor for the decision to walk out to the cemetery area. There was one place in the Jewish ghetto where large crowds could gather, if the only concern was ברוב עם הדרת מלך. Weddings in Jewish Frankfurt were performed just outside the doors of the main synagogue²⁷ precisely because there was sufficient room for all the invited guests to attend the ceremony (see figure 7).²⁸ In 1617, there were some 454 Jewish families living in Frankfurt.²⁹ These could easily gather in front of the main synagogue, if necessary in shifts. If they walked to the cemetery area nonetheless, it was because only there could the sun be sighted and the blessing recited. R. Buxbaum's second suggestion was that the cemetery area provided "a better view" of the sun. We would suggest that it provided the only view of the sun – at an early hour – in Jewish Frankfurt from the 15^th through the 19^th centuries.

 

It is noteworthy that some 30,000 Jews lived in Frankfurt in 1925, a year in which birkat ha-hammah was recited. There are no reports that Jews went to the cemetery area in order to recite the blessing. It was no longer necessary.

NOTES

1. A third witness from Frankfurt, R. Joseph Koshmann, נהג כצאן יוסף (Hanau, 1718; cf. the Tel-Aviv, 1969 edition, p. 145), also discusses birkat ha-hammah. Since he makes no reference to the Jewish cemetery in Frankfurt, the focus of discussion of this essay, his account will not be addressed.

2. The correct name of the sefer is יוסיף אומץ. The printer misread the manuscript copy (still extant at the Bodleian Library in Oxford), and it is by the mistaken title that the book is read and cited. See R. Yissachar Tamar,

עלי תמר: ירושלמי סדר זרעים (Tel-Aviv, 1979), vol. 1, p. 294.

3. §378. Cf. יוסף אומץ (Frankfurt, 1928), p. 80, §378. R. Hahn's testimony is not necessarily confined to the 1617 recital of the birkat ha-hammah, as he may also have witnessed the 1589 recital when he was 19 years old.

4. P. 7 of the Hebrew section of M. Ginsburger, ed., Die Memoiren des Ascher Levy (Berlin, 1913). Cf. E. Kallmann, ed., Les Mémoirs d'Ascher Levy de Reichshoffen (Paris, 2003), p. 21, interlinear addition 2.

5. Cf. Psalm 137:1 על נהרות בבל, which can only mean "at the side of; by." See also Rashi to Gen. 14:6.

6. See, e.g., E. Brodt and Ish Sefer, "A Preliminary Bibliography of the Recent Works on Birkat ha-Chamah," Tradition Seforim Blog, March 27, 2009; and Akavya Shemesh, "על ספר קידוש החמה לר' יונה בר"י בוקסבוים," Tradition Seforim Blog, March 30, 2009.

7. We have examined the following 6 works only:

R. J. David Bleich, Bircas HaChammah (Brooklyn, 2009); R. Yonah Buxbaum, קידוש החמה (Shikun Square, 2009); R. Mordechai Genut, ברכת החמה בתקופתה (Bnei Brak, 2009); R. Menachem Mendel Gerlitz, ברכת החמה כהלכתה (Jerusalem, 2009); R. Yehuda Herskowitz,The Sun Cycle (Monsey, 2009); and R. Gavriel Zinner, נטעי גבריאל: הלכות ברכות החמה (Brooklyn, 2009).

8. Genut, p. 290.

9. Had there been any validity to this presumption, it surely would have been adduced by the late R. Mordechai Spielman in his ציון לנפש צבי (Brooklyn,  1976), an anthology of all passages in rabbinic literature that allow a Kohen to enter a cemetery.

10. See שולחן ערוך: יורה דעה §367:2-4 and commentaries.

11. Gerlitz, p. 232 was the only work (of the 6 I consulted) to raise this issue (in a footnote). He resolves it by suggesting that the blessing was actually recited just outside the cemetery. Nonetheless, in the body of his work he writes unequivocally that:  יש שנהגו לברך ברכה זו בבית הקברות.

12. So too Gerlitz, pp. 231-232.

13. See above, note 2.

14. For this emendation, see already R. Liepman Philip Prins (d. 1915), פרנס לדורות (Jerusalem, 1999), p. 292.

15. See Rachel Heuberger and Salomon Korn, The Synagogue at Frankfurt's Börneplatz (Frankfurt, 1996). Figure 1, a photograph of the Börneplatz Synagogue taken in 1887, is drawn from p. 11 of this booklet.

16. Moreover, the Börneplatz Synagogue was outside the Jewish ghetto, whereas during the ghetto period (15^th -19^th centuries), all the synagogues in Frankfurt were inside the ghetto.

17. Pages 105-106.

18. Pages 160-161.

19. Figure 2 is a 19^th century lithograph of the Judengasse (from the Leiman Library). Figure 3 is a photograph of the Judengasse from circa 1860 and is drawn from Georg Heuberger, Ludwig Börne – A Frankfurt Jew Who Fought For Freedom (Frankfurt, 1996), p. 9. Figure 4 is a photograph of the eastern side of the Judengasse, taken circa 1875 after much of the western side was demolished. The main Reform Synagogue, constructed in 1860 at the exact site where the main synagogue of the traditional community once stood, can be seen at the extreme left of the photograph (from the Leiman Library).

20. In general, see A. Freimann and F. Kracauer, Frankfort (Philadelphia, 1929).

21. See R. Mordechai Halberstadt, שו"ת מאמר מרדכי (Brünn, 1790), §56.

22. The map is drawn from Rachel Heuberger and Helga Krohn, Hinaus aus dem Ghetto: Juden in Frankfurt am Main 1800-1950 (Frankfurt, 1988), p. 13.

23. See R. Meir Posen, אור מאיר (London, 1973), p. 330 and table 86.

24. Johann Jacob Schudt, Jüdische Merkwürdigkeiten (Frankfurt, 1714), vol. 2, p. 218.

25. It is possible that in order to recite birkat ha-hammah together as a community specifically during the third hour, davening in Frankfurt on this day began at 7:00 A.M., rather than at 6:00 A.M. Thus, there would be no conflict between the reports of R. Hahn and R. Ha-Levi, both agreeing that the blessing was recited shortly after 8:00 A.M. Interestingly, a לוח published in Frankfurt in 1757 – a year in which birkat ha-hammah was recited – seems to state that the proper time for the recital of the blessing was between 8:00 and 10:00 A.M (if I am reading it correctly). I am indebted to Dan Rabinowitz for bringing the לוח to my attention.

26. Figure 6 is a portion of a map of Frankfurt from 1864. It is drawn from Heuberger and Krohn, op. cit., p. 93. At the upper left of the map is the Judengasse. One can see the newly constructed Reform Synagogue on the eastern side of the Judengasse.. The row-houses lead into the Judenmarkt, east of which is the old Jewish cemetery. Doubtless, it was in and around the Judenmarkt that the Jews gathered to recite birkat ha-hammah between the 15^th and 19^th centuries.

27. See סדר והנהגה של נשואין (Frankfurt, 1701), pp. 4-5, §4. Cf. יוסף אומץ (Frankfurt, 1928), p. 332.

28. Figure 7 (drawn from Heuberger and Krohn, op. cit., p. 49) depicts the Old Synagogue (on the Judengasse) of Frankfurt, after it was rebuilt in 1711 [and prior to its demolition in 1860] following a fire that destroyed almost all the dwellings in the Jewish ghetto. There appears to be ample space in the foreground for the communal recitation of birkat ha-hammah.

29. See Jewish Encyclopedia, vol. 5, p. 486.

קידוש החמה לר' יונה בר"י בוקסבוים

פעיה"ק שיכון סקווירא יע"א, תשס"ט

מאת: עקביא שמש

תופעה ידועה היא כי מיד לאחר חג הפורים מתמלאות חנויות הספרים בספרי הגדות של פסח כמים לים מכסים. אין לך שנה דומה לחברתה בהגדותיה, והמעיין עומד משתאה ונבוך, ואינו יודע מה לקחת עמו לליל הסדר. במה יבחר, בהגדה זו או בזו, ואולי טובים השניים מן האחד, ואולי החוט המשולש טוב מהם, וכן הלאה וכן הלאה. והנה בשנה זו גדלה מבוכתו בכפליים. וזאת על שום מה? משם שהשנה בעזר ה' נברך את ברכת החמה בערב פסח הבא עלינו לטובה. וכבר מיד לאחר פורים, ועוד לפני כן, התחילו להגיע לחנויות הספרים, ספרים, קונטרסים וברכונים העוסקים בברכת החמה. ככל שמועד הברכה מתקרב, כן מתרבה כמות הספרים. ואף כאן המעיין אינו יודע במה יבחר.

והנה אפשר שהיה מן הראוי לתת סקירה על כל הספרים הללו, מה יש בזה שאין בזה, אבל הדבר דורש זמן רב ומשכתי ידי מכך. מה עוד שכבר נתפרסמה רשימה מעין זו כאן . ברם משך את עיני ספר אחד, שיצא גם בהידור רב מאוד. גם שמו "קידוש החמה" משך את עיני, שהרי השם המקובל הוא ברכת החמה. עיינתי אפוא בספר, ורבות חשבתי אם יש טעם במה שאכתוב בהמשך, והקוראים יחליטו.

הספר מחולק למספר מדורים, וכפי שהמחבר כותב בהקדמתו (משום מה הוא לא כתב את המדורים לפי סידרם בספר, ואני שיניתי את הסדר):

הראשון סדר ברכת החמה, בו מובא "נוסח ברכת החמה שנקבע ע"י השדי חמד זצ"ל ונהוג לאומרו ברוב העדות והחוגים, בצירוף פירוש רש"י ואבודרהם על הפיוטים".

השני, הליכות החמה: "אוצר הליכות והלכות ברכת קידוש החמה, בירור השיטות השונות בהלכה ומנהגי ישראל".

השלישי, תולדות החמה: "השתלשלות וסדר קיום מצות ברכת החמה במשך שלושים מחזורים על פני כאלף שנים... לחיבת מצוה זו עשיתי לילות כימים בעבודת נמלים של איסוף חומר רב ממאות מקורות, הנותנים לנו ציור ותיאור כיצד ואיפוא [צ"ל: ואיפה] קיימו גדולי ישראל מצוה נשגבה זו במשך כאלף שנים... וגם העתקנו מהרבה כתבי יד עתיקים המונחים באוצרות הספריות ברחבי העולם...".

הרביעי, תורת החמה: "לקט נבחר ואוצר בלום של דברי תורה ודרושים נחמדים שנשתמרו בידינו ממשנתם של צדיקי וגאוני הדורות על מצות קידוש החמה, אשר חלקם מתפרסמים כאן לראשונה מכת"י".

החמישי, כחה של חמה: "הסבר נרחב על מהלך גלגל החמה ומחזוריה... בליווי ציורים". הששי, מבואות החמה: "מקור והשתלשלות נוסח הברכה המזמורים והתפילות הנהוגים בתפוצות ישראל, מתוך כתבי יד ומסמכים עתיקים ונדירים".

אין ספק שהמחבר השקיע עבודה רבה בספר זה. אמנם הוא כותב בהקדמתו "כמעט ולא הוספתי שום דבר בעצמי רק לקוטי בתר לקוטי", אבל ברור שיש כאן חכמה ומלאכה רבה גם יחד. דבריו "עשיתי לילות כימים" אינם בגדר של מליצה בלבד. האיסוף והחיפוש בספריות אחר ספרים עתיקים ואחר כתבי יד דורש זמן רב, יגיעה רבה, והבנה טובה. זאת אנו רואים יפה בפרק שלישי ובפרק שישי. נוסף על כך, משופע פרק שלישי בבירורים שעשה המחבר על תולדותיהם של גדולי ישראל, על חיבוריהם וספריהם, וטרח לציין כל זאת בהערות, וזו חכמה ומלאכה בפני עצמה.

המחבר השכיל להבין את הקושי שיש בהבנת הנושא האסטרונומי, ולכן יש לברכו על המדור כחה של חמה. מדור זה המלווה בציורים מרהיבים, ובהסברים מובנים לכל, והוא תוספת חשובה ביותר לספר. לדברי המחבר זו "מעלה יתירה אשר טרם נראה כמותה" והוא מציין כי "רוב הציורים הם מבית גנזם של מכון 'עוז והדר' הידוע... כל הזכויות התיאורים והציורים שמורות למחבר". כאמור אני מסכים עמו בחשיבות הציורים, אלא שלמען הדיוק היה מן הראוי לציין כי בשנת תשס"ז הוציא מכון עוז והדר על ידי בית המדרש לתורה ולהלכה "היכלי תורה", קונטרס הנקרא בשם "מרחבי רקיע", המכיל כשבעים עמודים, בעריכת הרב ש' ואלטר, ובו נמצאים רוב הציורים הללו.¹

אכן עם כל השבח המגיע למחבר, הרי שיש להעיר כאן מספר הערות. לא אתייחס לטעויות דפוס, ולא לסגנון המחבר, שיש מקום לשפרם, ואם אזכיר זאת הרי יהיה הדבר בדרך אגב. אתייחס רק לנקודה אחת, והיא: העלמת מקורות.

מצער הדבר שפעם אחר פעם אנו רואים כי בספרים הנדפסים על ידי תלמידי חכמים חוזרת אותה תופעה על עצמה. ואי אתה יכול להבין מה בין בני לבין חמי. מדוע את שמות הספריות שבהם גנוזים כתבי היד מותר להזכיר, ולא אפרט במי המדובר והמבין יבין מעצמו, אבל את הוצאת הספרים מוסד הרב קוק אין להזכיר אלא ברמז (בתחתית עמ' רס נדפס: "בספר נתיבי עם... מוה"ק² תשכ"ד"). את כתבי העת: המגיד (עמ' עא סע"א), הצפירה (עמ' צז הערה ד), המבשר (עמ' קעו), ועוד, מותר להזכיר, אבל את כתב העת "סיני", היוצא לאור ע"י מוסד הרב קוק, יש להעלים לחלוטין, כפי שאראה בהמשך.

הבה נראה עוד מספר דוגמות לכך.

בעמ' קיט הוא כותב: "הרשימה שלנו נפתחת בגילוי נפלא ביותר אשר נתגלה לאחרונה, והוא, עדות כתובה על מעמד ברכת החמה, בבית מדרשו של רבן של ישראל לדורות עולם רש"י ז"ל". מדובר בפירוש על הפיוטים לארבע פרשיות, המיוחס לתלמיד, כנראה ר' שמעיה, מבית מדרשו של רש"י. ובהערות הוא מציין לשני כתבי יד, האחד באוצר הספרים פארמא אשר באיטליא, והשני שהיה באוצר הספרים של קהילת ווינא, ועתה הוא בידי האספן ר' דוד סופר מלונדון. בשניהם יש שיבושים והנוסח שלפנינו מורכב משניהם. ולפי דברי המחבר ר' אהרן אייזנבאך מירושלים הוא שמסר לו זאת. והוא האריך עוד בעניין זה, ואני מקצר.

אכן זו תגלית נפלאה, אבל המחבר מגלה טפח ומכסה טפחיים. את הגילוי יש לזקוף לזכותו של פרופ' שמחה עמנואל שפירסם זאת בכתב העת ציון, סג (תשנ"ח), עמ' 151-143, והרחיב בתיאור כתבי היד וגם בבירורם העמוק של החישובים ודברי הפירוש, כיון שהדברים אינם פשוטים כל עיקר. ולא זו בלבד, אלא שעמנואל ציין כי הזיהוי של הפרשן נעשה כבר ע"י פרופ' א' גרוסמן בספרו חכמי צרפת הראשונים, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 384 ואילך. אין מן הצורך לומר כי הזיהוי של ר' משולם, שכתב המחבר כדבר מובן מאליו בעמ' קכ הערה 3, לקוח אף הוא ממקורות אלו, ששם האריכו להסביר כיצד עמדו על הזיהוי.³

אכן גילוי המחבר הוא בעובדה שכתב היד של קהילת ווינא, הגיע לידיו של אספן פרטי שאת שמו הוא מוסר לנו.

זאת ועוד. בעמ' קכב נתן המחבר צילום של קטע מכתב היד, אבל לא כתב באיזה כתב יד מדובר. בצידו של הצילום כתב גם את תעתיקו. והנה בעמוד שלפניו, בעמ' קכא, במקום שהוא דן בעניין, הוא מעתיק את הכתוב בכתב היד, אבל להפתעתנו אנו רואים שיש שינויים בין שניהם. נכון שבעמ' קיט הערה 1 הוא כותב כי כתבי היד משובשים ורק מבין שניהם ביחד ניתן להרכיב נוסח שלם, ולכן אפשר לומר כי הנוסח שהוא כתב בעמ' קכא הוא נוסח המורכב משניהם. יתכן גם שלא רצה להאריך ולכתוב במפורט מה הנוסח שבכל כתב יד. אבל בכל זאת יש שינוי אחד משמעותי ביותר, שהיה עליו לתת את הדעת. נוסח הברכה בעמ' קכא הוא: עושה מעשה בראשית, אבל בצילום כתב היד הנוסח הוא: עושה בראשית. אם כן אי אתה יודע האם הנוסח שהוא מסר לקורא בעמ' קכא, הוא נוסח נכון, או שהוא נוסח המורכב משני כתבי היד. ויש כאן נפקא מינה כמובן מאליו. אמנם בדיעבד נוסח הברכה אינו מעכב, אבל יש חשיבות לנוסח לפחות לכתחילה.

אבל אין זה המקום היחיד בספר. בעמ' קעא הוא כותב על "תעודה נפלאה... אשר אירע בשנת תקמ"ה בעיר קעלין" וכו' והוא מעתיק את כל התעודה שבה מסופר גם על ברכת החמה. אבל אין המחבר מציין היכן נתפרסמה תעודה יקרה זו. ובכן תעודה זו נתפרסמה ע"י ר' מנשה (מנפרד) רפאל ליהמן בכתב העת "סיני", צ (תשמ"ב), עמ' פט-צ.⁴

נעבור לדוגמה נוספת. בעמ' קל נתן המחבר צילום של כתב יד ואת העתקתו: "פורנקפורט שנת רס"ה הוא היה תחילת מחזור הגדול, ובאותו יום שנפלה תקופ' ניסן הלכו כל הקהל בחצר ב"ה כשזרחה השמש, וברכו בא"י אמ"ה עושה מעשה בראשית. העתקתי מכתב יד של מורי ורבי מהררי"ל סג"ל לה"ה". עדות מעניינית מאוד, אלא שגם כאן אין מצויין המקור של כתב היד. יתר על כן, בניגוד לכל המקומות האחרים בהם האריך המחבר וכתב דברי רקע על החכמים המוזכרים ועל דורם, כאן המחבר אינו כותב מאומה לא על התלמיד ולא על רבו. זאת ועוד. הכותרת של המחבר לקטע זה היא: "תלמיד מהרי"ל: הלכו כל הקהל בחצר בית הכנסת". כידוע, סתם מהרי"ל, הוא ר' יעקב לוי (מולין) שנפטר בשנת קפ"ז, ולכן הכותרת מטעה. שהרי כאן ודאי שמדובר בחכם אחר. מן הדין היה להרחיב מעט עליו ועל רבו, אבל דווקא כאן המחבר שותק שתיקה גמורה. איני יודע מה פשר שתיקה זו.

העלמת מקור נוספת נמצאת בעמ' עו הערה ד, שבה נכתב: "מצאתי בכת"י מאחד מגדולי איטליה", וכן הזכיר זאת גם בעמ' ס סוף הערה יג. מהו אותו כתב יד, מי כתבו ועוד, אין המחבר מוסר לנו פרטים.

הוסף על כך את האמור בסוף עמ' תכה: "נוסח זה של הגרי"ח⁵ מובאת⁶ גם כן בהרבה כת"י, רובם מערי איטליא, אשר שם נתחבר, ומצאתי כת"י משנת תקע"ג" וכו'. והנה מציאה זו שמצא, כבר מצאה בשנת תשמ"א רמ"מ גרליץ,⁷ והוא פרסמה לראשונה. במהדורת תשס"ט עמ' תסב-תסד, פרסם גרליץ צילום ממנו,⁸ והוא דן מחדש בשאלה מתי נכתב הקונטרס הזה, ואיני מאריך בכך.⁹

כתוצאה מדרכו של המחבר אי אתה יודע בבירור מה לומר על הכתוב בעמ' קכט הערה 6, ששם נדפס: "כדאי לציין שבקובץ 'תלפיות' כרך ג' מעיר ר'... ראיתי בהקדמת" וכו'. אולי יש כאן טעות דפוס, ואולי יש כאן העלמה במתכוון של שם הכותב, והתואר ר' שנשאר לפליטה הוא הוא טעות הדפוס. מכל מקום הכותב הוא: ר' יהודה רובינשטיין, ומספר העמוד (שלא צויין) בעמ' 635.

אבל נראה שיש לדון בדוגמה זו את המחבר לכף זכות, שהרי כך ממש מצינו גם בעמ' קסב. שם נכתב בין השאר: "בספרו מאורי אור על שלחן ערוך חלק ד' הנקרא גם... עמ' קיז".¹⁰ מסתבר שיש כאן טעות דפוס, ונשמט שם החלק, והוא: באר שבע. ראיה לדבר שהרי בעמ' פח, הערה ד, ציין לחלק זה כהלכה.

והואיל והזכרנו את מאורי אור, יש להוסיף כי בדורנו יצא קיטרוג על ר"א וירמש בעל מאורי אור. והנה המחבר מזכירו מספר פעמים. משמע שלא חש לקיטרוג זה (אבל הוא חש לקיטרוגים אחרים).

אמנם יש לציין כי בעמ' קיז ציין המחבר בהערתו למאמר שנדפס בירושתנו, ספר שלישי, תשס"ט. המחבר אינו מציין מי כתב מאמר זה, אבל זו דרכו, ופעמים רבות הוא כותב: יש אומרים, יש שהעירו, ועוד בכגון אלו, גם כשהמדובר ברבנים חשובים, ולא ברור מדוע נהג כן. מכל מקום, באותו מאמר שנתפרסם בירושתנו הצדיק הכותב, הוא י"ש שפיגל, את ר"א וירמש, וביטל את המקטרגים בדורנו האומרים עליו שיצא לתרבות רעה. דומה שעל המחבר היה להזכיר עובדה זאת, כדי להצדיק היאך הרשה לעצמו לצטט מספר זה. ברם, אפשר להמליץ עליו ולומר כי לא רצה לעורר מחדש את הקיטרוג על ר"א וירמש, והעובדה שהעתיק קטע גדול ממאורי אור, מלמדת על עמדתו בנידון זה.

נחזור לשם הספר שמשך את תשומת לבנו. ואכן בהקדמתו, בעמ' יד, עמד המחבר גם על שמו של הספר "קידוש החמה". אלו דבריו: "יש שהעירו¹¹ ששם 'קידוש' אינו הנכון לברכה זו, רק 'חידוש החמה' או 'ברכת החמה',¹² מ"מ מי לנו גדול מרבינו החת"ס זי"ע שבתשובתו הנודעת כותב בלשו"ק המזוככת והצרופה 'זמן קידוש החמה', וגם בספרן של צדיקים מצאנו (צמח ה' לצבי, בראשית) שנצטוו ישראל 'לקדש השמש' אחת לכ"ח שנים, ובכן בודאי יפה ונכון שם 'קידוש החמה' כמקובל¹³ בתפוצות ישראל".

קצת תימה על המחבר, שאם הוא מצא לנכון להימשך כל כך אחר החתם סופר, מדוע הידר, בעמ' כט ואילך, לקבוע את נוסח הברכה על פי בעל שדי חמד,¹⁴ ולא הסתפק בנוסח הקצר של החתם סופר. אלא שהוא סבור כי "הילכך נימרינהו לתרוייהו" עדיף, אם כן היה עליו לקרוא את ספרו בשם: ברכת קידוש החמה.

רבותינו לימדונו כי "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה" (ראש השנה כג ע"ב), והלבנה הלא היא כנסת ישראל. מן הראוי היה שספר המוקדש לברכת החמה, והנקרא בשם המיוחד קידוש החמה, ונדפס בעיר הקודש שיכון סקווירא, לא יאחוז במנהג הפוגם בישראל.

A Preliminary Bibliography of the Recent Works on Birkat ha-Chamah

by Eliezer Brodt & Ish Sefer

There are many works and articles on this topic and, as such, this is merely a preliminary attempt to deal with this burgeoning area of Jewish literature. [See also here]. For a great bibliographic note on the development of Seder Birkat ha-Chamah, including publications relating to birkat ha-chamah, see R. J. D. Bleich, Birkat ha-Chamah, pp.128-133. JNUL has put up a many of the editions of relating to subject here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, here, and here. That's right, the JNUL has 19 editions (!) of the Birkat ha-Chamah starting with the first in 1785 through 1981 Edah Haredit edition.  These editions come from such disparate places as Egypt, Tunis, India, and Iraq.   But, now, turning to the editions currently in print.

Boker Yizrach from R. Meldola was reprinted again and it includes a later edition with a Pirush Sharei Mizrach from R. Yekusiel Kamelhar (about him in general see this book).

Tekufos ha-Chamah u-Berckoseh of R. Yechiel Michel Tukuchensky was reprinted again.

A new work on this topic is called Otzar ha-Zemanim by R. A. Brisk. This work is 336 pages is beautifully type-set, well organized, very strong in halacha and it has a bit on the astronomical aspects of birkat ha-chamah.

Another work on this topic is by R. M.M. Gerlitz called Birkat ha-Chamah ke-Hilkhoto. On the prior edition, R. J. D. Bleich writes that Gerlitz's book is the most comprehensive work on the topic. This work is an expanded version of its earlier edition, and is now 558 pages. This work is strong in both astronomy, devoting 190 pages to the topic, and strong in the halacaha aspects. It also has many responsum relating to this topic and includes dershot that were said at prior birkat ha-chama by various Gedolim. In addition, this new edition has many letters to R. Chaim Kanievsky on the topic (a recent "minhag" of all works on halacha). To just mention one interesting discussion which R. M.M. Gerlitz deals with is the Ozstrosver's now famous statement that it is extra special if Birkat ha-Chamah falls out on Erev Pesach (pp.115-18).

Another nice addition to R. Gerlitz's revised edition is R. Yakov Emden's comments (pp.479-94) all about birkat ha-chamah. These comments were originally printed in the back of the 1757 edition of Megilat Tannit and were omitted from later editions of Megilat Tannit. As such, R. Emden's comments escaped the notice of many of the people learning this topic. Aside from R. Emden's discussion about birkat ha-chamah, he also deals with the Frankist movement and states that one can inform on them to the government (he also deals with Christianity). However,  R. Gerlitz cuts out a page of this - where R. Emden listed some of the Frankists sins - Gerlitz argues that there is no need  to print this today. Today with the amazing web data base of free seforim at Hebrew books one can see this rare edition here and the pages on birkat ha-chamah here and the edited pages here. One thing lacking from this otherwise excellent edition is a proper index of topics discussed.

[More]