[*] מאמר זה  [מתוך ספרי בין כסה לעשור שי"ל לפני כמה חדשים] הוא מבוסס על חומר שאספתי בס"ד במשך השנים דרך לימודי, ובנוסף לכך השתמשתי בכמה סיכומים שונים שנערכו על נושא זה, הם: ר' זאב וואלף לייטער, שו"ת בית דוד, ירושלים תשס, סי' סד, ובמילואים לשם; ר' ראובן מרגליות, נפש חיה, סי' קנט, ס"ק יג; ר' אהרן מגיד, בית אהרן, י, ערך 'אפר פרה', ניו-יורק תשלה, עמ' תרפו-תרצ; הרב דוד אברהם מנדלבוים, פרדס יוסף החדש, פרשת חוקת, בני-ברק תשנו, עמ' תשצו-תשצח; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים למסכת חגיגה, כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסג-תקסז. וראה עוד: ד' רעוול, 'החלופים בין בני בבל ובין בני ארץ ישראל: מקורות ההלכה של הקראים', חורב, חוברת א, ניו-יורק תרצד, עמ' 10, הערה 18; י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 313-312; ז' עמר, 'מתי פרצה טהרה יתירה בישראל ומתי פסקה?', בד"ד, 17 (אלול תשסו), עמ' 27-7, ובמיוחד בעמ' 14-13. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני לשני המקורות האחרונים.

[2] בספרי בין כסה לעשור.

[3] ירושלמי, שבת, פ"א ה"ג.

[4] ספר חסידים שעל-פי כת"י פארמה, הוצאת מקיצי נרדמים, סי' תתרסט.

[5] לא הבאתי את כל הוכחותיהם, אלא רק את המרכזיות שבהם ואלו שהובאו בידי רבים [להוכחות נוספות שכלל לא נידונו אצל הראשונים, ראה: י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 312.

בנוסף לכך ישנן כמה הוכחות שהשתמשו באפר פרה בתקופת התנאים שפעלו לאחר חורבן הבית. ר' אשתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ' קלח) מציין שתי הוכחות לכך, ואחת מהן היא תוספתא, שביעית, מהדורת ר"ש ליברמן, ה ב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני ראיתי את שמעון בר כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו". ומדברי מדרש אחר משמע, שטהרת פרה אדומה נהגה אף לאחר חורבן בית המקדש: "...פרה אדומה שיהו טהורין, שאף-על-פי שבית המקדש חרב וקרבנות בטלו, פרת חטאת אינה בטילה". כך הובא בספר פתרון תורה [ליקוט מדרשים פרסי משלהי תקופת הגאונים], מהדורת א"א אורבך, פרשת חקת, ירושלים תשלח, עמ' 175. אך אין להכריח ממדרש זה על תקופת האמוראים, שיתכן שכל דבריו נאמרו רק על תקופת התנאים בלבד. וראה גם פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק"ש, פסקים מסדר זרעים, מסכת חלה סוף אות טו, ירושלים תשטז, עמ' כו, "והיינו דווקא בימי התנאים שהיו מזין לטומאת מת".

[6] המוסגר על-פי רש"י והענין שם.

[7] המאמר של עולא הובא גם בחגיגה כה ע"א. עיי"ש.

[8] והשווה לדבריו בתשובות רש"י, מהדורת אלפנביין, סי' קפז.

[9] וגם לראשונים אחרים (פירוש רבינו חננאל, חגיגה כה ע"א; ספר הערוך, ערך 'חבר'; חידושי הרשב"א, נדה ו ע"א) שביארו ש'חבריא מדכן בגלילא' הוא, ש"היו עדיין מרגילין עצמן לטהר חוליהן בטהרת הקדש" (חידושי הרשב"א, שם), ולא כפירוש רש"י, עדיין יש להכריח שהם הסכימו שבזמנו של עולא היה עדיין מצוי אפר פרה, כי לולא ההִטהרות בו לא תתכן אכילת חולין בטהרה. והדברים פשוטים [לעצם פירוש שונה זה, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 83; הרב דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסג].

[10] ספר התרומה, הלכות ארץ ישראל, מהדורת י' פרידמן, אשקלון תשסח, עמ' 28.

[11] פירוש הר"ש משאנץ, חלה פ"ד מ"ח.

[12] תוספות הרי"ד, חגיגה כה ע"א.

[13] שו"ת הרי"ד, ירושלים תשכז, סי' כה. שו"ת זה נדפס לראשונה מכת"י בשנת תשכז, אולם החיד"א ראהו בעודו בכתב-יד והעתיק ממנו את הנושא המדובר לספרו ברכי יוסף, או"ח, סי' רמב, ס"ק ב. וראה גם דבריו בחיבורו מדבר קדמות, מערכת א, סעיף כו.

[14] סמ"ג, ישראל תשנא, עשין קמא, עמ' שסח.

[15] רא"ש, חולין, פרק ח, סי' ד. הביאו ר' יוסף קארו, בית יוסף, או"ח, סי' שכב. וראה עוד: הלכות קטנות לרא"ש, הלכות חלה, סימן יד.

[16] כפתור ופרח, ב, פרק יג, ירושלים תשנז, עמ' קלח.

[17] אך ראה לעיל, הערה 10.

[18] שו"ת תשב"ץ, ג, סי' ר.

[19] וכך גם מפורש בתוספות, בכורות כז ע"ב, ד"ה 'וכי הזאה'. ראה שם.

[20] עי' שבת טו ע"א ואילך, שגזרת הטומאה על ארץ העמים קדמה לחורבן בית המקדש השני.

[21] ספר חרדים, מצות התלויות בארץ, פרק מב, אות יד, ירושלים תשנ, עמ' קפז.

[22] פירוש מלאכת שלמה, חלה, ד ח.

[23] משנה למלך, הלכות אבל, פרק ג הלכה א.

בעל 'משנה למלך' זכר מקור המציין ש"שגלו לבבל הוליכו עמהם אפר הפרה" ולא זכר היכן, ובאו האחרונים (ראה במצויין לעיל, הערה 1) והחזירו לנו אבדתו, שהיא תוספתא, פרה, מהדורת צוקרמאנדל, ג ה: "ר' שמעון אומר: עפרן [=אפר פרה] ירד עמהן לבבל ועלה. אמרו לו: והלא נטמא בארץ העמים? אמר להם: לא גזרו טומאה בארץ העמים אלא לאחר שעלו מן הגולה". אולם עדיין לא הבנתי מה שייכותה של תוספתא זו לנושא שלפנינו, הרי שם מדובר על גלות בבל שלאחר חורבן בית ראשון, ומה ראייה היא לטהרת אפר פרה בתקופת האמוראים שהייתה למעלה מ-500 שנה לאחר מכן? וגם לא יתכן לומר שאפר הפרה נשאר עד לזמנם וממנה הם נטהרו, כי בתקופת האמוראים כבר נגזרה על בבל טומאת ארץ העמים (עי' לעיל, הערה 21) וממילא נטמא האפר. סוף דבר, ראיית ה'משנה למלך' מן התוספתא לא ברירא לי, וצע"ע.

וכבר העירו על כך כמה מהמחברים המאוחרים, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 83; הרב י"י גרינוואלד, כל בו על אבלות, חלק שלישי ('כתר כהונה'), סי' ג, ניו-יורק תשיז, עמ' 21-20 [אגב, הרב י"י גרינוואלד טוען נגד ה'משנה למלך' גם מ'ירד עמהן לבבל ועלה' שבתוספתא, דמשמע, שכשחזרו גולי בבל ארצה העלו עמם את כל אפר פרה ולא נשאר ממנו בבבל כלום. אך אין זו טענה, כי יתכן שנוסחת ה'משנה למלך' בתוספתא היתה כזו שבפירוש המשניות לר' עובדיה מברטנורא (איטליה וארץ ישראל, ר-רע): "דסבר ר' יוסי, כשעלו בני הגולה היו בהם טהורים, שטהרו באפר הפרה שהורידו עמהם לבבל והעלו ממנו עמם" (פירוש רע"ב, פרה, ג ג). היינו, הם העלו רק חלק מן האפר, וחלקה נשאר שם].

[24] קהלת יעקב, מענה לשון, ח"ב (לשון חכמים), מערכת א, סי' קיא, ירושלים תשס, דף ח ע"ב.

[25] שו"ת שאילת יעבץ, א, סי' פט: "ואמנם חכמי התלמוד עדיין היה להם מֵי חטאת, כדאמרינן: חברייא מדכן בגלילא".

[26] פרי חדש, או"ח, סי' תרו.

[27] אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע"ב.

[28] שו"ת שואל ומשיב, תליתאה, סי' קכג.

[29] שיורי טהרה, מערכת א, סי' נח.

[30] תקנת הארצות, בתוך: כתבי הגאון רבי עזרא אלטשולר, בני-ברק תשנז, עמ' יב.

[31] ארץ חיים, ירושלים תשנ, סי' תרו.

[32] עלי תמר, מועד א, אלון-שבות תשנב, עמ' שצד, ד"ה 'בע"ק טובלים'.

[33] שו"ת בית מרדכי, ב, ירושלים תשלא, סי' טו עי"ש אריכות על הנושא.

[34] ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, עמ' 84-83. ועי' במקורות שצויינו לעיל, הערה 1, שם נסמנו ספרי אחרונים נוספים.

[35] ראה לעיל, ראש פרק ב.

[36] סנהדרין סה ע"ב.

[37] שו"ת באר מים חיים, סי' פב, ירושלים תשכו, עמ' רמד-רמה.

אמנם דבריו תמוהים, הרי לכמה מסורות היו ראשונים ואחרונים שבראו אדם ('גולם'), כמו: ר' שלמה אבן-גבירול (ספרד, ד'תשפב-תתטו), ר' יצחק ב"ר אברהם מדמפייר (צרפת, ד'תתל-תתצ לערך), רבינו תם (צרפת, ד'תתס-תתקלא), ר' שמואל החסיד (אשכנז, ד'תתס-תתקל בערך), ר' אביגדור קרא (בוהמיה, המאה השניה לאלף הששי), ר' אליהו 'בעל שם' מחלם (פולין, נפטר בשנת שמג). וכי גם בתקופתם היו נטהרים באפר פרה?! [אכן ראוי לציין, שהפאלשים (יהודי חבש) היו מטהרים באפר פרה עוד באמצעה של תקופת הגאונים, מאות בשנים לאחר האמוראים. כך לפי סיפורו של אלדד הדני, בן הדור, ראה: ספר אלדד הדני, בתוך: א"מ הברמן (עורך), כתבי ר' אברהם אפשטיין, א, ירושלים תשי, עמ' קעג. אלדד הדני התגורר בדרום-ערב. סמוך לשנת ד'תרמ יצא לבבל, מצרים וקירואן (צפון אפריקה), ובשנת ד'תרמג יצא לספרד וחזר לבבל. על הספר 'אלדד הדני' וסמכותו, ראה: ר' דוד לוריא (הרד"ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר' יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף רביעי, ירושלים תשסה, עמ' רסו; א' אפשטיין, שם, מבוא].

מרבית המקורות המוסרים שהראשונים והאחרונים הנ"ל בראו אדם נאספו בידי ידידי הרב יעקב ישראל סטל במילואים לספר גימטריאות לרבינו יהודה החסיד שהוציא לאור, ראה: שם, ב, מילואים, מאמר צ, ירושלים תשסה, עמ' תתקעט ואילך. וראה גם: מ' אידל, גולם, ירושלים ותל-אביב תשנו. אלא שמעיני שני כותבים אלו נעלם שכך גם סופר על ר' אביגדור קרא, ראה ר' ידידיה טיאה ווייל, לבושי בדים, דרשה ט, ירושלים תשמח, עמ' לז: "שמצינו רבא היה עושה גולם על-ידי ספר יצירה, וכן רב הושעיא ורב חנינא הוי עבדי עגלא תלתא בכל מעליתא שבתא, וגם קרוב לזמנינו, כמו ר' אביגדור קרא ור' אליה בעל שם... שעשו גולם לשמשם...".

[38] שערי קדושה, חלק ג, שער ו, ירושלים תשמה, עמ' צו.

[39] אלא שיש להבין מדוע הוא צרף את אביי לרבא, הרי אביי לא ברא באמצעות ספר יצירה. וכנראה שמשום רצונו לתחם תקופה הוא נקט 'זמנם של אביי ורבא' בחדא מחתא, ששניהם בני אותו הדור היו.

[40] בשערי קדושה, שם, הוא ממשיך וכותב: "וזהו סוד ענין קבלה מעשית. ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב, וחושב לטהר נפשו - ומטנפה, בסבת הרע ההוא; וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר, ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית, ולכן שומר נפשו ירחק מהם". כיוצא בכך הוא כותב בספרו שער רוח הקודש, שער ז, תיקון ג, ירושלים תרלד, דף יג: "כי בזמנם היה אפר פרה מצוי והיו נטהרים מכל הטומאות לגמרי, אבל אנחנו כולנו טמאי מת ואין לנו אפר פרה ליטהר מטומאת מת, ומה תועלת כשנטהר משאר הטומאות ודין טומאת מת במקומה עומדת?! ולכן אין לנו רשות בזמנים אלו להשתמש בשמות הקודש, והמשתמש בהם ענשו גדול" [הדברים האחרונים הועתקו בידי הבאים אחריו, ראה: ר' אברהם ראובן כ"ץ (פראג, שסה-תלג), ילקוט ראובני, ב, פרשת חקת, ווארשא תרמד, עמ' 66; ר' יצחק ב"ר חיים כץ, שלחן ערוך של רבינו יצחק לוריא, ניו-יורק תשיג, עמ' 54; ר' פנחס אליהו הורוויץ (פולין, תקכה-תקפא), ספר הברית, מאמר יא, פרק ג, ירושלים תשמא, דף קנה ע"א; ר' יעקב מנשה (שאלוניקי, תקה-תקצב), אהל יעקב, שאלוניקי תקצב, דף ח ע"ב; ר' ראובן מרגליות (מהדיר), שו"ת מן השמים, ירושלים תשיז, עמ' נד בהערות. וראה עוד: מ' בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכו, עמ' 291].

[41] ירושלמי, ברכות, פ"ו ה"א.

[42] פירוש מבעל ספר חרדים, ירושלמי שם.

בהמשך דבריו הוא דן בגוף הענין, כיצד ר' חגי בירך על מצוות הצדקת המאזנים והמדות, דבר שלא שמענו עליו, ומסתייע ממנהגו של ר' אליהו מלונדריש, מבעלי התוספות שבאנגליה (ד'תתקפ-ה'מד): "...כן מצאתי לרבינו אליהו, שהיה מברך כשהיה נותן צדקה או מלוה לעני, וכן בכל המצות". אלא שבעל 'ספר חרדים' חותם את הענין: "ולא נהגו כן העולם, אלא במקצת מצות מברכין, ובמקצת - אין מברכין. וכבר נשאל הרשב"א על הדבר, ונדחק לתת טעם מה נשתנה אלו מאלו".

פסקיו של ר' אליהו מלונדריש נדפסו בימינו מכתב-יד, וענין זה מצוי שם בשינויים. ראה: פרושי רבינו אליהו מלונדריש ופסקיו, מהדורת מרדכי ליב זק"ש, פסקים לסדר זרעים, ברכות, ירושלים תשטז, עמ' לב, וראה שם, עמ' לג הערה 32. אולם רוב הראשונים לא הסכימו לשיטה זו, ולדוגמא בתשובתו הידועה של ר' יוסף אבן פלאט (בן דורו של ר' אברהם ב"ר יצחק אב"ד, הראב"ד השני בעל 'ספר האשכול'; פרובנס, ד'תתע-תתקלט) הדנה על איזו מצוות מברכים, נמנו המצוות שעליהן אין לברך ואחת מהן היא "עשיית דין": "[ש]אף-על-גב דמצות עשה היא, דכתיב (דברים א טז): 'ושפטתם צדק', לא מברכינן עלה, דילמא לא מקבלי בעלי דינין ההוא דינא עלייהו; אי נמי, מחלי להדדי מאי דתבעי, ומיעקר ליה עשה וליתיה כלל" (אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, א, ירושלים תשסא, עמ' מג. תשובה זו שנדפסה, בשלמותה או בקיצורים שונים, במספר מקומות, נודעה בעיקר מתוך שנקבעה בספר אבודרהם [נשלם בספרד, בשנת ה'ק]. לפרסומים אחרים של תשובה זו, ראה: אבודרהם עם פירוש תהלה לדוד, הנ"ל, עמ' לט, הערה קיא. והשווה: אבודרהם עם הערות ר' חיים יהודה עהרענרייך, תל-אביב תשל [ד"צ], עמ' עג). אלא שהאחרונים העירו על דברי האחרון מהנאמר בירושלמי דידן לפירושו של בעל 'ספר חרדים', ראה: ר' ישראל משקלאוו, פאת השלחן, סי' ג, ס"ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע"ב; ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (רוסיה ופולין, תקעז-תרנג), העמק שאלה על השאילתות, שאילתא טז, סוף הערה א, ירושלים תשכז, דף צח ע"ב; ר' מאיר דן פלאצקי (פולין, תרכו-תרפח), כלי חמדה, ה, פרשת שופטים, פיעטרקוב תרצה, דף צז סע"א; ר' ראובן מרגליות (גאליציה וארץ ישראל, תרנ-תשלא), מקור הברכה, חמוש"ד, עמ' ו ועמ' יח. וראה גם בהערותיו של ר' חיים יהודה עהרענרייך על אבודרהם, תל-אביב תשל (ד"צ), עמ' פא-פב, ובהערות תהלה לדוד לידידי החפץ בעילום שמו, על אבודרהם, ירושלים תשסא, עמ' מג, הערה קכז.

[43] פירוש פני משה, ירושלמי שם.

[44] ראה: ר' שאול ליברמן (מהדיר), תלמוד ירושלמי כתב יד ליידן, מהדורה פקסמילית של כתב-היד, ירושלים תשלא, עמ' 43; תלמוד ירושלמי ע"פ כתב יד סקליגגר (ליידן), הוצאת האקדמיה ללשון העברית, ירושלים תשסא, עמ' 49.

[45] תלמוד ירושלמי כתב-יד וטיקן, ירושלים תשלא, עמ' 77.

[46] הסגנון 'כן מצאתי בספר מדוייק' נוטה לומר שכוונתו לכתב-יד של תלמוד ירושלמי ולא עותק של הירושלמי, דפוס ויניציאה שפג (שעמד לפני ר"ש סיריליו), שנרשמו עליו הגהות ותיקונים. ואכן כך הבין ר' שאול ליברמן, 'משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-יורק תשי, עמ' שא. וראה גם: ע' סמואל, מפעלו הפרשני והטקסטואלי של ר' שלמה סיריליו לירושלמי זרעים, האוניברסיטה העברית, תשנח, עמ' 122-121. יישר כוח לידידי הרב מרדכי מנחם הוניג על שהפנני למקור האחרון.

[47] תלמוד ירושלמי סדר זרעים עם פירוש נוסחא לר' שלמה סיריליאו, מסכת ברכות, פרק ששי, ירושלים תשכז, דף קמב ע"א. וראה שם בפירוש אמונות יוסף, לר' חיים דינקלס.

[48] ספר רוקח, הלכות ברכות, סי' שסו, ירושלים תשכז, עמ' רנה. וכך בספר רוקח, כת"י פריז 363, ראה: ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 121, הערה 72.

[49] כטענתו של ר' ישראל משקלאוו (פאת השלחן, סי' ג, ס"ק לח, ירושלים תשכח, דף יט ע"ב), שלא הכיר את הנוסח 'למי חטאתה' משום מקור וראה את דברי ה'רוקח' בלבד, ולפיכך סבר ששיבוש נפל שם ויש להקדים את המילים "קידוש ואפר חטאת ולהזות" לפני המילים "ירושלמי בפרק כיצד מברכין". ראה שם.

[50] יחוסי תנאים ואמוראים, ערך 'חייא', ירושלים תשכג, עמ' רפט.

[51] הסכימו לכך מרבית חוקרי הירושלמי בני דורינו, ראה: ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ב, ניו-יורק תשלא, ס"ע 228; ג' אלון, 'תחומן של הלכות טהרה', תרביץ, ט (תרצח), עמ' 193; ר' שאול ליברמן, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ' 46; הנ"ל, 'משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי', ספר היובל לכבוד אלכסנדר מארכס, ניו-ירק תשי, עמ' שא; ש' ספראי, ספר ארץ ישראל, ה (תשיט), עמ' 20 [=הנ"ל, בימי הבית ובימי המשנה, א, ירושלים תשנד, עמ' 185-182]; הרב יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, תל-אביב תשלט, עמ' רח-רט; י' זוסמן, סוגיות בבליות לסדרים זרעים וטהרות, האוניברסיטה העברית, תשכט, עמ' 314-310; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ב, ירושלים תשנג, עמ' קלז-קלח בהערות; ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 122-121.

[52] ע' סמואל (לעיל, הערה 47), עמ' 121, מסביר כיצד נתגלגל 'למי חטאתא' ל'לבי חנוותא': "...נראה, כי הנוסח 'למי חטאתא' הוא הנוסח המקורי. ככל הנראה, נתפצלה הטי"ת במילה 'חטאתא' לשניים וכך הפכה מילה זו מ'חטאתא' ל'חנואתא', ובעקבות זאת הוגהה המילה 'מי' ל'בי', וכך נולד הצירוף 'בי חנוואתא' שאינו מקובל כלל בירושלמי". אמנם בעיקרי הדברים קדמו ר' יששכר תמר, עלי תמר, זרעים א, ברכות שם, תל-אביב תשלט, עמ' רט, ד"ה 'ר"ח ור"י סלקין'".

[53] כמו ב' רטנר (אהבת ציון וירושלים, ברכות, ווילנא תרסא, עמ' 136) המסכים לנוסח הדפוס למרות שהכיר את הנוסח שהביא ר"ש סיריליו: "ופשוט הוא גריסתנו לחנותא". וראה כיוצא בזה במאמרו של הרב י"י גרינוואלד, 'מספר הפרות, ומי שחטן ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן', אוצר החיים, ט (תרצג), עמ' 160. והשווה: לעיל, הערה 50.

[54] ברייתא דמסכתא נדה, בתוך: תוספתא עתיקתא, מחלקה חמישית, מהדורת ח"מ הורוויץ, פפד"מ תרנ, עמ' 15-14. ליקוטים מברייתא זו נדפסו לאחרונה בידי ע' הלוי (מהדיר), ילקוט מדרשים, ג, צפת תשסה, עמ' רג-רכו, והמאמר שלפנינו לא נכלל בליקוטים אלו [למקור האחרון העירני ידידי הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. ולגופו של הפיסקא הנוכחית, ראה הערותיו של ר' שאול ליברמן לספר מתיבות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים תרצד, עמ' 116-115; הנ"ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ' 64, הערה 238.

[55] אכן, כבר רב נסים גאון נזקק לברייתא זו בחיבורו ספר המעשיות (ראה: ש' אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשלד, עמ' 397. יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור חשוב זה), וגם מספר ציטוטים הובאו מברייתא זו בספרי הראשונים, כמו הרמב"ן שהביא ממנה פיסקא אחת בפירושו לתורה (בראשית לא לה), וממנו העתיקוה ראשונים אחרים [מפירושו של הרמב"ן, כנראה, ולא ישירות מן הברייתא, כמו: פירוש על התורה לרבנו יוסף מסרגוסה, פרשת ויצא, מהדורת א"ל פלדמן, ירושלים תשלג, עמ' לז (וייש"כ לידידי הרב יעקב ישראל סטל שהפנני למקור זה), שיחוסו לר' יוסף מסרגוסה מוטעה והוא באמת לר' יוסף חביבא בעל 'נימוקי יוסף', ראה: י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנות לתלמוד, ירושלים תשסד, עמ' 91; י"ש שפיגל, 'ספר נמוקי יוסף לר' יוסף חביבא', סידרא, ד (תשמח), עמ' 162-161]. והשווה: ר' אברהם בן הגר"א (מהדיר), מדרש אגדת בראשית, מבוא, קראקא תרסג, עמ' XLIV; הנ"ל, רב פעלים, הקדמה, ווארשא 1894, עמ' 18; ר' דוד לוריא (הרד"ל), קדמות ספר הזוהר (נדפס ביחד עם ספרו של ר' יצחק אייזיק חבר, מגן וצינה), ענף חמישי, ירושלים תשסה, עמ' רפד; ר' זאב וואלף לייטער, שו"ת בית דוד, ירושלים תשס, סי' קכט; ר' מנחם כשר, תורה שלמה, ירושלים תשנב, ויצא, עמ' תתתלח, אות פב.

עם כל זאת, כל המעיין בברייתא זו יראה שרוח של מוזרות מרחפת עליה, וכבר דקדקו הנמושות והראו שהרבה ענינים מוזרים ומשונים מצויים בה עד שקשה להאמין שהיא יצאה בטהרתה מבית מדרשם של חז"ל. כך כותב, לדוגמא, א' אפטוביצר (מחקרים בספרות הגאונים, ירושלים תשא, עמ' 166): "יש בברייתא זו דברי הבל והבאי ובורות, עד שאי אפשר להאמין שהספר הוא מעשה ידי אחד מחכמי ישראל השלמים בתורתן ובדעתן" [והעתיק דבריו רח"ד שעוועל בהערותיו לפירוש התורה לרמב"ן, בראשית שם, מהדורתו, ירושלים תשיט, עמ' קעז]. ושתי שנים קודם לכן קבע ר' שאול ליברמן (שקיעין, ירושלים תרצט, עמ' 22): "ברייתא זו נכתבה כנראה על ידי בן ארץ-ישראל שהיה שייך לכת שלא התנהגה כתורה וכהלכה... בברייתא זו מרובות דעות הקראים". וראה הערותיו לספר מתיבות, מהדורת ב"מ לוין, ירושלים תרצד, עמ' 116-115; הנ"ל, ספרי זוטא, ניו-יורק תשכח, עמ' 64, הערה 238; הנ"ל, על הירושלמי, ירושלים תרפט, עמ' 60.

והדברים מוסכמים בספרות המחקר לענפיה, ראה: י' זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ' 311; הרב מנחם מנדל כשר (עורך), שרי האלף, א, ירושלים תשמד, עמ' מט, מס' 10; י"מ תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנט, עמ' 55; הנ"ל, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ' 209-208; י' זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ' 222 ואילך; ד' שפרבר, מנהגי ישראל, א, ירושלים תשנג, עמ' רל; הנ"ל (מהדיר), מסכת דרך ארץ זוטא, ירושלים תשנד, עמ' 136; הנ"ל, דרכה של הלכה, ירושלים תשסז, עמ' 192-185; י"ג וואלף, 'בית הכנסת באשכנז: בין דימוי להלכה', כנשיתא, ב, רמת-גן תשסג, עמ' יט ואילך; פ' רוט, ספר הפרדס: לדרכי היווצרותו של ילקוט הלכתי בימי הביניים (עבודת גמר), ניו-יורק תשסח, עמ' 51-50; E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 127-130; ב' הר-שפי, נשים בקיום מצוות בשנים 1050-1350: בין הלכה למנהג, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשסב, פרק ג, עמ' 92 ואילך; מ"ע פרידמן, 'הרחקת הנידה והמינות אצל הגאונים, הרמב"ם ובנו ר' אברהם על-פי כתבי גניזת קהיר', Maimonidean Studies 1 (1990) 1-21; Evyatar Marienberg, Nidda: Lorsque les juifs conceptualisent la menstruation, Paris 2003; Evyatar Marienberg, Niddah:Etudes sur la Baraita de Niddah et sur la conceptualization de la menstruation, Lille 2006; Samuel Israel Secunda, "Dashtana - 'ki derekh nashim li'": A study of the Babylonian rabbinic laws of menstruation in relation to corresponding Zoroastrian texts, Ph.D., Yeshiva University 2008 [לחמשת המקורות האחרונים הפנני ידידי הרב מרדכי מנחם הוניג, ותודתי נתונה לו בזה]. אלא שחכמים מבני דורינו שלא חבשו את ספסלי האקדמיה (אך משתמשים בפרסומי חניכיה, וד"ל) לא הסכימו לדברים. כך כותב הרב ע' הלוי שההדיר מחדש קטעים מברייתא זו: "שבאמת מדברי חז"ל היא ולא מכיתות אחרות, דלא כמו שכתבו כמה חוקרים, ואכ"מ לדון בזה" (ע' הלוי [מהדיר], שם [לעיל, הערה 55], עמ' רג). והרב מנחם אדלר (קונטרס בינה ודעת, בתוך: הנ"ל [מהדיר], דת הנשים, ירושלים תשנח, עמ' נח) תוקף בחריפות וכדרכו דעה זו [למקור האחרון הפנני הרב יוסף מרדכי דובאוויק, ויישר כוחו]. יעויין בדבריהם. ובמחילה מכבודם, שני כותבים אלו לא הועילו בדבריהם ולא כלום.

[56] מדרש לקח טוב, ב, פרשת תזריע, ווילנא תרמ, דף לה ע"ב.

[57] כבר העיר ר' ירוחם פישל פערלא על המאמר שיוחס לר' יוחנן: "שמקור מימרא זה לא מצאתי. ועיין 'תשובת הגאונים שערי תשובה', סי' קעו" ('הערות הגרי"פ פערלא על פסיקתא זוטרתא', הדרום, יד [תשכא], עמ' 202). והשווה: ר' זאב וואלף לייטער (מהדיר), שו"ת שערי תשובה, מבוא, פיטסבורג תשו, עמ' ג. דברים מוחלטים כותב י' זוסמן (לעיל, הערה 1), עמ' 312: "ובודאי שאין למצוא שום רמז במקורות חז"ל למאמר המפוקפק שב'לקח טוב', תזריע...". והשווה לתמיהותיו של יעקב רייפמאנן (פולין, תקעח-תרנה): "אנה אמר ר' יוחנן זה? ואיכה היה יכול לאומרו? הלא לאמוראים היה אפר פרה, ככתב בסוף 'הלכות חלה' אשר להרא"ש.... ור' יוחנן היה עוד ראש האמוראים ודר בארץ-ישראל? ויותר קשה אומרו: 'מיום שחרב בית המקדש', הלא הרבה תנאים היו אחרי חורבן בית המקדש? ואם עוד לאמוראים היה אפר פרה - אף כי לתנאים!". כן הוא תמה במכתבו לר' עזריאל הילדסהיימר שהשיב לו, ראה בדבריו שפורסמו בהדרום, כא (תשכא), עמ' 157-155.

יתכן גם, שכל מאמר זה נכתב בתקופה מאוחרת כדי לנגח את דעת הקראים הסוברים, שטהרת פרה אדומה מועילה רק בזמן הבית, ולאחר חורבנו אין בכוחה לטהר הנטמא במת, והוא נטהר רק במי-מקווה! והדברים מסתברים לאור הידוע לנו כי ר' טוביה ב"ר אליעזר בספרו לקח טוב מתפלמס רבות, בגלוי או בסתר, נגד שיטות הקראים, ראה: י"מ תא-שמע, מדרש לקח טוב - רקעו ואופיו, בתוך: הנ"ל, כנסת מחקרים: עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים, ג, ירושלים תשסו, עמ' 277-265. והשווה במיוחד ל'פירוש' שהוקדש בלקח טוב למאמרו של ר' יוחנן: "אין טהרה ממת, אבל טומאה איכא; לפי שאין לנו אפר הפרה להזות...". היינו, הטמא נשאר בטומאתו מחמת חסרון אפר פרה, שהטבילה במי-מקווה אינה מועלת לו. [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו].

על דעת הקראים בענין הטהרה מטומאת מת בזמן הבית ולאחר חורבנו, ראה לדוגמא, דברי אחד ממנהיגיהם, יהודה הדסי, אשכל הכפר, סי' רפח, גוזלוו תקצו, דף קח ע"ד: "כי בימות המקדש, אזי מֵי נדה לעשותן, כי זריקתו למען נגיעת מקדש וקרבנותיו בקדושתו... ובגלות זו, לא הוכיחם האלהים במצוותו... והיום כן אפסו מקדש וקרבנותיו - אפס גם טהרת מֵי נדה בזריקתו, ורב לנו המים ברחיצתו... כי אפסו מֵי נדה, ובמים נטהר מטומאתינו בגלותנו".

[58] עי' לעיל, פרק א. ויתכן, שדעת ר' יהודה החסיד הכותב "...וצוה רב חייא לרב שיאכל בזמן הזה; אף-על-פי שטמאי מתים היו ואין אפר פרה..." (עי' לעיל, ליד הערה 4), נובעת מכך שברייתא דמסכת נדה היתה מוכרת לו והוא ידע שרב חייא העיד על זמנו ש"אין כאן פרה אדומה לכפר". על שימושו של ר' יהודה החסיד בברייתא זו, ראה: E. Kanarfogel, Peering through the Lattices, (Wayne State University Press, 2000), pgs 255. ולכך שברייתא זו היתה מוכרת אף לתלמידי ר' יהודה החסיד, ראה: קרנפוגל, שם, עמ' 130-127; י"מ תא-שמע, התפילה האשכנזית הקדומה, ירושלים תשסג, עמ' 209; י' זימר, עולם כמנהגו נוהג, ירושלים תשנו, עמ' 234-233.

[59] ראה לעיל, פרק ב.

[60] ראה לעיל, פרק ב, מס' 3.

[61] ראה: בית הבחירה לחגיגה כה ע"א, ולנדה ו רע"ב.

[62] [יישר כח לידידי הרב יעקב ישראל סטל על הערה זו לפרש דברי הלקח טוב ור' יהודה החסיד]. ראוי גם לציין, שלדעתו של ר' יעקב נתנאל ווייל (אשכנז, תמז-תקכט), בעל 'קרבן נתנאל', אף ר' נסים ב"ר ראובן גירונדי (הר"ן; ברצלונה, ה'פ-קנ) סובר שבזמנם של האמוראים לא היה אפר פרה (אלא שהוא הסביר שכך היא דעתו של ה'מרדכי', כי בטעות נדפסו על-שמו דברי הר"ן). דבריו מצויים בכמה מחיבוריו ובשנים מספרי צאצאיו, ראה: הגהות קרבן נתנאל על הרא"ש, ראש השנה, פרק ד, הערה ס; שם, יומא, פרק ח, סי' כד, הערה צ; הגהות נתיב חיים על שלחן ערוך, או"ח, סי' רמב; ספר זכרון דרור יקרא, בני-ברק תשסז, עמ' קיט (בתוך חידושי בנו ר' ידידיה טיאה ווייל [בוהמיה ואשכנז, תפב-תקסו]); ר' יעקב ווייל (אשכנז, נפטר תריב), תורת שבת, סי' רמב, ס"ק י [והבאים אחריו העירו על כמה פרטים מוקשים העולים מדבריו, ראה: ר' מאיר סאלאווייציק, המאיר לארץ, סלוצק תרעא, סי' רמב; ר' יהושע בוימל, שו"ת עמק הלכה, ח"ב, סי' כד].

[63] פירוש רדב"ז על הרמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ח, הלכה יא.

[64] שו"ת פרשת מרדכי, סי' ה, ד"ה 'ובסי' שכה'. הביא דבריו ר' חיים חזקיהו מדיני (ירושלים וחברון, תקצג-תרסה), שדי חמד, א, מערכת אלף, כללים, סי' קלח.

[65] ראה: אור שמח, הלכות קרבן פסח, פ"ז ה"ח.

[66] מתא דירושלים על ירושלמי, הקדמה, ד"ה 'אלא א"כ': "שנראה שלא סבירא ליה כן [להרמב"ם], שכתב תוך דבריו על סדר המשניות: הואיל ורבינו הקדוש סידר המשניות לאחר החורבן, וכבר בטלו טומאות וטהרות דאין לנו אפר פרה, והוי דינים אלו רק הלכתא למשיחא, לכך סידרם בסוף". וראה: שדי חמד, שם.

[67] ראה: כל בו על אבילות, חלק שלישי ('כתר כהונה'), סי' ג, ניו-יורק תשיז, עמ' 22-14. את תמצית דבריו כתב בשנים מפירסומיו הקודמים: ספרו המצב הכלכלי של חז"ל, ניו-יורק תרצו, עמ' 162; מאמרו 'מספר הפרות ומי שחטן, ואם השתמשו ישראל באפר פרה לאחר החורבן', אוצר החיים, ט (תרצג), עמ' 160.

[68] אלו דבריו בספרו מדבר קדמות, מערכת א, סי' כו: "ואני בעניותי פשיטא לי, דרבינו האר"י זצ"ל היה נטהר באפר פרה על ידי אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה ולא שמעתי, אומר לי לבי, שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ, לרוב עונתנותו" [וראה גם דברי ר' בצלאל הכהן (ווילנא, תקפ-תרלח): "ועיין ברא"ש... שהיה להם אז אפר פרה, וב'קרבן נתנאל' בשם אריז"ל... ומכל מקום נראה, שלא נתגלה לכולם, כי אם לקצת מגדולי הדורות אז" (שו"ת ראשית ביכורים, ב, סי' ב, ירושלים תשכט, עמ' קיז. הדברים נדפסו קודם לכן בהערותיו לספר נתיבות עולם עם חידושים וביאורים מר' צבי הירש קאצינעלינבוגין, ווילנא תריט, עמ' 248)]. אמנם למרות שהחיד"א לא ראה כתוב כל רמז לדבריו, יש להסמיך להשערתו את דברי תלמידו הגדול של האריז"ל - ר' חיים ויטאל, שה'עליה לפרדס' ו'שימוש ההיכלות' יתכנו רק לאחר הטהרות מאפר פרה (ראה לעיל, ליד הערות 39 ו-41 ובהן), אך ראה להלן, הערה 71.

ולענין שטהרה על-ידי אפר פרה אדומה מביא ל"רוח הקודש להפליא", הדברים מפורשים בברייתא המפורסמת שאמר ר' פינחס בן יאיר: "זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות... וחסידות מביאה לידי רוח הקדש..." (משנה, סוטה, ט טו. המקבילות על נוסחותיהם הרבות נסמנו אצל: י"י סטל [מהדיר], ספר גימטריאות לר' יהודה החסיד, א, אות א, ירושלים תשסה, עמ' ב, בהערות. ראה שם).

השווה גם לדברי ר' אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח', שהטהרה באמצעות אפר פרה מביאה להשגה גדולה בסודות התורה: "בבית ראשון, שהלוחות ושכינה וכרובים ואש דת, אש שדבר הדברות מתוכה היתה רבוצה על המזבח, ועדיין המלאכים שליוו את השכינה והתורה עדיין בארץ ומרחיבין הלבבות, וטהרות שנוהגות בארץ, ומצות שנוהגות בארץ - היתה תורה תמימה בארץ, והיו חורזין תורה ונביאים וכתובים עד שהאש מסבבן... כך ליושבי הארץ, דווקא בארץ-ישראל, וכשהיו דורשין - אורה עליהם, וכל עוף שפורח באויר עליהם היה נשרף. תורה שבארץ מכוונים, כמו שניתנה בהר סיני" (ספר השם, בתוך: א' אייזנבך (מהדיר), ספרי הר"א מגרמייזא בעל הרוקח, א, ירושלים תשסד, עמ' צט-ק. למקור חשוב זה הפנני הרב יעקב ישראל סטל, ותודתי נתונה לו בזאת). אגב, דברי ה'רוקח' נסובים על שלהי בית שני ולכל המאוחר על תקופת התנאים הסמוכה לאחר חורבן הבית (עי' ירושלמי, חגיגה, ב א; ויק"ר, טז ד; סוכה כח ע"א, ודוק; והנאמר בתחילת הציטטה 'בבית ראשון' הוא ט"ס, וצ"ל: 'בבית שני'), ולפיכך אין להוכיח מדברים אלו על המצאות אפר פרה אדומה בתקופת האמוראים.

[69] לכך שאף אפר פרה נטמן (אימתי?), ראה גם לר' דוד פארדו (ויניציאה וירושלים, תעח-תקנ), חסדי דוד לתוספתא, פרה, ג ד (מהדורת ירושלים תשלא, כרך תשיעי, עמ' קיג טו"ב): "...ולעת קץ, שיבוא משיחנו בס"ד, ואילהו ז"ל יגלה לנו סתרי מטמונים, דאין ספק כי גם האפר נגנז תחת הקרקע, ככל שאר בי גזא דרחמנא, עד עת רצון שיהיה במהרה בימינו אמן".

[70] ולפיכך מקור מפורש זה סותר את השערת החיד"א (עי' לעיל, הערה 69) שהאריז"ל היה רגיל להטהר באפר פרה אדומה. וצ"ע.

[71] מ' בניהו, תולדות האר"י, ירושלים תשכז, עמ' 169-168, וראה בהערות שם. מעשה זה הובא גם בספר חמדת ימים (חובר סמוך לפני שנת תצ), שבת, דף מ, ושם ליתא ענין האפר פרה, יעויין שם, וראה גם: ר' דוד יואל ווייס, מגדים חדשים לחגיגה כה ע"א, ירושלים תשסו, עמ' תקסו.

[72] ר' אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, ג, ירושלים תרפט, עמ' 161. המקום שנטמן אפר פרה היה גם ידוע לאחרים, ראה: הרב יחזקאל פרנקל, רבינו הקדוש משינאווא, א, רמת-גן תשנג, עמ' קמד.

[73] דברים אלו הוא כותב באחד מאגרותיו, ונדפס בידי א' מורגנשטרן, גאולה בדרך הטבע, ירושלים תשנז, עמ' 191 [אגב, שם, עמ' 197, נדפס מכתב אחר בן התקופה שלא נודע כותבו, בו נאמר: "גם בהכרח יהיה לנו אז אפר פרה, ומסתמא יתגלה [אפר פרה] על-ידי אליהו הנביא זכור לטוב, וחז"ל אמרו, שאליהו יתגלה יום שלפני ביאת המשיח". למקום האחרון הפנני ידידי הרב שלום דזשייקאב, ויישר כוחו].

יש לנו להשיב ולומר שלא כל התולדות אשר היו להם זכר הכתוב רק מקצת מהם או מקצת מן הנזכרים ואף על פי שהיו להם או למקצתם בנים אחרים רבים מאלה, אלא שלא זכר כאן רק אותם שהיה הצורך מביא לזכרם, מפני שאלה היו ראשי בית אבות למשפחותם והאחרים בלבד יקראו על שמם כאשר קרה ליוסף שלא זכר הכתוב מכל בניו רק מנשה ואפרים...

The text of Ma'amar also contains extensive footnotes which provide the sources for the Rashba's statements as well side discussions. In the final section of this work, Naor explores, in greater detail, some issues he raised in passing in his notes. Just to mention a few of the many topics he deals with in the notes and appendixes (with just a few additional sources). These topics are rather eclectic ranging from the Ramban's position regarding the Ibn Ezra (pp. 136-143). In the introduction Naor has another nice discussion about the Ibn Ezra's position regarding the authorship of the Torah (pp. 23-28) although many deal with this topic Naor has some new important points based on some manuscripts showing what R. Ezra of Gerona, the Rebbe of the Ramban, thought of the Ibn Ezra. Other issues he deals with in regard to the Ibn Ezra are with his work the Iggeres ha-Shabbat (p. 141 n.578) [see also Ohr Yisrael 54:238] and additions which were put in by others in his works (p.142 n.582) [see also my Bein Keseh Lassur (Jerusalem, 2008), p. 53]. Others issues Naor deals with: did the Rashba know Arabic (p.21 n.24), the authorship of the classic Kabbalah work Mereches Aleokus (pp. 53-55). It is interesting that the Rashba always refers to Muchamed as Meshugah (see the note on p. 61-62 about this) [One can add to this Marc B. Shapiro, Studies in Maimonides and His Interpreters (Scranton and London: University of Scranton Press, 2008), 151-52]  Another great note is about R. Abraham Ben Ha-GRA whose usage of very rare editions of the Talmud (pp. 72-72 n.236), and also about Ba'al Tosef on Taryag Mitzvot and the seven Noahide Laws (pp. 86-90). These are but a few samples.

In the introduction Naor writes that only after he completed working on this sefer did he find out that Chaim Zalman Dimitrovsky printed it already with notes - had he known he never would have bothered working on it. As is obvious, Naor has a tremendous command of the sources in Hebrew and academic world and he did incredible research for this work yet he never discovered the well known source where most should begin with when working on the Rashba - Dimitrovsky's works. It was good that he only found it at the end as he did a beautiful job dealing with many many things which Dimitrovsky did not, making it very worth while that he too worked on this sefer.   One minor piece of criticism is that Naor makes paragraph divisions between each section giving each chapter a heading.  While this is very useful, Naor does not explain that these are his creation and not the Rashba's and thus can cause some confusion.  For example, on page 120 he quotes a piece from Yigdal which would be a nice early source but after checking it out with other versions of the Mamar its clear that Naor himself added this in -to be helpful.