---

[33] יש להעיר שרבי יצחק הלוי, אחיו ורבו של הט"ז (שו"ת מהר"י הלוי סי' י), גם הוא תמה על נוהג זה בעירו, ולא מצא שום היתר על כך. אמנם לבסוף מביא סברא להקל ודוחה אותה על הסף, ואולי לכך התכוון במג"א.

[34] בן הגאון ר' נתן שפירא אב"ד קראקא בעל מגלה עמוקות. חיבר ספר 'בית ישראל' על שו"ע יו"ד. ר' אבלי הביא ממנו בספרו זית רענן על הילקוט, בראש ספר יהושע.

[35] כנראה שבית הכנסת נשרף, והוא תולה זאת כעונש על חילול השבת, על פי מאמרם (שבת קיט): "אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת".

[36] תשובות רבי יצחק איילנבורג, בתוך שו"ת הררי קדם, ברוקלין תשמ"ח, סי' מ.

[37] התקנות פורסמו ע"י י' הילפריין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש"ה, עמ' 483.

[38] שו"ת פני יהושע, ח"ב, סי' ב.

[39] רש"א מכנה את הנמען בראש האגרת: מוהר"ל אב"ד צילטץ. ולכאורה הכוונה לרא"ל צינץ רבה המפורסם של צילץ. אולם דא עקא, הרי התשובה היא משנת תר"ב, בה בשעה שרא"ל צינץ נפטר כבר בשנת תקצ"ג, על כן מן ההכרח לומר שרא"ל לאנדסברג הוא הנמען, והוא אכן היה מתלמידי רעק"א ואביו הגדול - רבי שלמה זלמן לאנדסברג מפויזן  היה מהמקורבים לרעק"א.

[40] שו"ת רבי שלמה איגר, סי' ח.

[41] רבי דוד שפרבר אב"ד בראשוב (שו"ת אפרקסתא דעניא, ב, או"ח סי' ל), דן האם מותר לקבוע מתלים לכובעים בקירות בית הכנסת, ואם יש בכך חילול השם שחידש המג"א, והחמיר בעקבות הכרעת החת"ס. והראה מקור לנימוק החת"ס מדברי הרשב"ש שהצדיק את חליצת נעליים בכניסה לבית הכנסת (לעיל הע' 26).

[42] שו"ת חת"ס, ליקוטים, סי' מג. החת"ס מתייחס לראשי הקהל בכבוד גדול, ובפרט לרבם הגדול – רבי יצחק משה פערלס (מחבר שו"ת בית נאמן), והוא מתפלא על הקהילה בשניים, ראשית למה פנו אליו בה בשעה שרבם הדגול הוא מרא דאתריה: "שראוי לסמוך עליו אפילו להקל מכ"ש להחמיר". ועוד שניה: בזה"ז ששמירת השבת התרופפה ובאו פריצים וחיללוה, יש לחברי הקהילה להושיט יד ולתרום ממון בעבור חסרון הימים החסרים, או שמא להוסיף יותר פועלים. וכאן מניף החת"ס את ידו הגדולה ומודיע שהוא יחד עם מחותנו ר' שמואל גינז (מחשובי הקהילה) מוכנים להצטרף לנודבים! ובדרך אגב הוא מספר שכן היה בעירו פרשבורג, כשנשרף ההקדש ג"כ שילמו יותר כדי שלא לבנות בשבת.

[43] ר' יעקב היילברוין, תלמידו בפרשבורג. שימש בהוראה בזענטא ליד אביו, ובשנת תר"א נתמנה לרבה של אדא. בשנת תר"ט נחטפו ע"י הצבא הסרבי עשרות יהודים מאדא ובראשם הרב, הובלו לזענטא ונהרגו עקה"ש (ראה: 'אישים בתשובות החת"ס', סעיף רעט).

[44] שו"ת חת"ס, חלק או"ח, סי' לא. תשובה זו הועתקה בלשונה בשו"ת רב פעלים, ח"ב, או"ח סי' כא; שד"ח, מע' בית הכנסת סי' כא.

[45] יתכן שגם לדעת החת"ס, באופן שהמלאכה מכבדת את הדת, כגון נקיון בית הכנסת (דבר הנהוג בימינו בבתי כנסת רבים), אין מניעה מטעם חילול השם. כך העירני הגאון ר' אליעזר קעסטנבאום, נשיא רשת הכוללים "דמשק אליעזר", ניו יורק.

באותה תקופה נשאל רבי יהודה אסאד אב"ד סערדעהאלי, מאת תלמידו רבי אורי מילר, שהיה דיין דקהילת שוסברג (עד שנת תרכ"ה), האם מותר לבנות בית הכנסת בשבת ע"י פועלים נוכריים. הוא לא מצא מקום להתיר, וסמך את כל כוחו על דברי המג"א, ועוד הוסיף נופך למושג משום חשד, שדוקא בבנייה של מצוה אסור; בגלל שבזה יש חשש טפי, שיאמרו שבשביל מצוה הקילו לבנות ע"י שכירי יום ולא בקבלנות וכו' (שו"ת מהרי"א, או"ח, סי' נג; וכ"כ בגליון 'ברוך טעם').

[46] כבר בשנת תק"ע נשאל החת"ס מאת רבי דוד כ"ץ אב"ד רעטע, האם יאה לשכור בקבלנות נכרים לשפץ את חומת בית הקברות, וגם כאן החמיר על פי דברי המג"א. אולם בתשובה שלפנינו למד החת"ס שנימוק ההחמרה בבית הכנסת היא לא מטעם קדושה שבו, אלא בגלל שם ישראל שעליו, וא"כ כש"כ בית הקברות "שמתי ישראל קבורים שם ומצבות עומדים שם וכל רואם יכירו כי הוא מלאכת ישראל" (שו"ת חת"ס, חלק או"ח, סי' סא).

יש לעיין, שבתשובה זו דעתו שאם ע"י מניעת העסקת הפועלים בשבת יתבטל בנין בית הכנסת או חומת ביה"ק, יש להקל. ואולי אפשר לחלק, שמשמעות לשון תשובתו היא שהנוכרים עצמם עובדים ביום אידם, א"כ אין כאן אותו חילול השם שכתב עליו בשנת תקצ"ז! איברא, שגם באיגרתו לעיר רעטע הוא מעדיף שישתדלו אצל הפועלים בהוספת ממון, כדי לרצותם שלא יעבדו בשבת, ואם לאו, הרי השתדלותם לבד מעביר קול שאין רצון ישראל בכך!

[47] הפמ"ג (אשל אברהם רמד, ח) נשאל בימי שבתו בלבוב (בין השנים תקל"ד-תקמ"א) על האטליזים ברחוב היהודים שרצו למסור לשבת וחג את חנותם לגוי שימכור במקומם. והוא משיב, בעקבות דברי המג"א, שעל אף שברבים ליכא חשדא, "מיהו חילול השם איכא, שהם ביום חגם המקולים שלהם סגור, ושל ישראל פתוח? וכמו בית הכנסת...". בהמשך דבריו הוא מסתייג, שאם התיר להם אדם גדול, הריהו מבטל את דעתו.

[48] באופן שונה קצת נימק הכת"ס בטוב טעם, שבודאי אין חילול השם בנכרי הרואה שישראל מחלל שבת בצנעה, כמוהו כמותם יש הרבה שאין שומרים דתם ומחללים חגיהם, רק כשבונה בפרהסיה ע"י נכרי, שאין ידוע לו ההיתר ואין ישראל מוחה, וכל ראשי העם ומנהיגיו רואים את הקולות ואין מוחה, זהו חילול השם גדול (שו"ת כת"ס, סי' מא ד"ה ויש להקשות). תשובה זו היא ניתוח מופלא של סוגיה סבוכה זו!

מצאנו עוד מתלמידי החת"ס וממשיכי דרכו שהתנבאו בסגנון זה: שו"ת שערי צדק, סי' לה ד"ה ולכאורה; נטע שורק, סי' כא; תורת חיים (סופר) ועוד.

[49] בנו של רבי נתן אב"ד טאקאי. כיהן בדאראג בין השנים תרט"ו-תרל"ד, ואח"כ עבר לכהן בעיר ווראנוב, מח"ס אבן נזר.

[50] כיהן בהאלאש בין השנים תרי"ז-תרמ"ז, ומאז כיהן כאב"ד פאקש, מח"ס עט סופר ועוד. אולם מהר"ם שיק נפטר בשנת תרל"ט.

[51] שו"ת מהר"ם שיק, ח"א, או"ח, סי' צו, צז.

[52] סימן ק. וכן דעת מהרש"ם, ח"א, סי' יב; לבושי מרדכי, מהדו"ב סי' מ.

[53] מחנה חיים, ח"ב, סי' יח.

[54] שו"ת רמ"ץ, סי' יז ס"ק ט. התשובה היא משנת תר"ל. וכן דעת מהר"ש ענגיל, ח"ד, סי' לח.

[55] שו"ת כת"ס, סי' מ; וראה שו"ת נטע שורק, סי' כא.

[56] דעת הנוטים להקל מטעם החילון: רבי חיים יעקב זעליג (גולדשלג) אב"ד לובראנץ, בעל 'ויחי יעקב', שהוא השואל באבני נזר, ח"א, סי' מב; מהרש"ג, ח"ב, סי' קטז. על מנהג הנוצרים והישמעאלים בירושלים מעיד רבי שלום משה גאגין, ראש ק"ק בית אל בירושלים בשנים תרל"ט-תרמ"ג (שו"ת ישמח לב, ירושלים תרל"ח, סי' א), שבני שתי הדתות עושים מלאכות בפרהסיה ביום אידם. רבי עזריאל הילדסהימר (או"ח סי' לג), רבה של אייזנשטאט, צירף נימוק זה להקל בדוחק. אולם הוא עצמו לא סמך ע"ז בעירו, ובעת שיפוץ בית הכנסת שבעירו שילמו הון רב כדי שלא להעסיקם בשבת! ופלא מש"כ החת"ס בתשובתו לקהלת אייזנשטאט, שאם רק הגוי הבנאי אינו שובת ביום אידם, די לנו בכך שלא נחוש לחילול השם. והפלא הוא כפול ומכופל, הלא הוא זה שביסס את דברי המג"א למעשה, ומה לי אם הבנאי היחידי הזה אינו אדוק בדתו, הלא הקול יוצא ומתפשט שהיהודים אינם שובתים... ועיין היטב בשו"ת מנחת אלעזר, ח"ד, סימן לח דברי ביקורתו על האבנ"ז.

[57] לא מדובר בתלמידו ר' לייב פישל'ס, אלא בתלמיד אחר, והוא נטול זיהוי.

[58] נובי"ת, או"ח, סי' צה. בשנת תרנ"א כותב רבי יצחק שמעלקיש אב"ד פרעמישלא, שגם עם סברת הנוב"י, כהיום יש להחמיר, עקב הפרצות הנוראות בחילול שבת (שו"ת בית יצחק, יו"ד ח"ב, קו"א סי' טז).

[59] שו"ת דעת סופר, סי' ל.

[60] טושו"ע סי' קנא.

[61] הוא נשאל מאחד שתמה על מנהג הפשוט: "לזקני הדור שצריכים משען ומענה במקל, והולכים בהם לבית הכנסת, האם אין חשש איסור כפי המובא במסכת ברכות לגבי הר הבית".

[62] שו"ת שבות יעקב, ח"ג, סי' א. והוא מספר עובדה מעניינת: "גם פה בק"ק מיץ כשבאתי הנה לישב על מקום גדולים בבית הכנסת, מקום מיוחד לאב"ד ור"מ מפה, ראיתי בזוית נקב גדול, ואמרו לי שעשו נקב זה בכוונה לעמוד [=להעמיד] שם האב"ד את מקלו. הרי שפשט היתרו".

[63] שו"ת יוסף אומץ, סי' טז ס"ק א.

[64] ספר חסידים, מהדו' מק"נ, סי' תתתשפט.

[65] סמ"ק, יום ראשון, סוף מצוה יא, הובא בקיצור במג"א סי' קנא.

[66] שיירי כנה"ג, אזמיר תל"א, סי' תקמז. וכן דעת בן דורו – רבי מרדכי הלוי, רבה הראשי של מצרים (מצרים ש"ף – ירושלים תמ"ד), שהמעשן לפני הגוים יש בו משום חילול השם: "אין ראוי לפי דעתם לזלזל בתענית שלנו לפניהם, לפי שהם מחזיקים אותנו שאנו מחמירים בכל דבר ודבר, לכן בעל נפש יזהר..." (שו"ת דרכי נועם, ויניציה תנ"ז, או"ח סו"ס ט).

[67] רבי שלום מרדכי שבדרון, אב"ד ברעז'אן, דעת תורה, סי' תקנט. אולם השיבו לנכון רבי דוד צבי הופמן מברלין (שו"ת מלמד להועיל, או"ח, סי' קיב), שהבדל תהומי חוצה בין שני המושגים: האיסור שלא ללכת בחוקות הגוים, היינו לחדש מצוה או הנהגה בעקבות הגוים. אבל דבר הנוגע לדרכי נימוס וכבוד, להפך, היא נמדדת רק ביחס לסביבה. ומה יענה המהרש"ם לדברי המג"א דידן?

[68] את מכלול הדעות הבאתי בספרי 'מנהגי הקהלות', ח"א, עמ' פד-פה.

[69] שו"ת מלמד להועיל, או"ח, סי' טו. בזמנינו במדינות מתוקנות, שהשלטונות אוסרות את העישון במקומות ציבוריים, הרי הוא בגדר 'דינא דמלכותא', שהרי הוא נתקן לטובת הציבור, ונראה שיש כאן איסור נוסף על עישון בבית הכנסת.

[70] נולד באר"ץ בשנת תר"ן לאביו ר' שלום שלימין כיהן כראש חכמי בית-אל. בצעירותו עלה עם אביו ירושלימה. עם פתיחת ישיבת 'פורת יוסף' נתקבל שם לר"מ. בשנת תרצ"ט נבחר לרבה של עדת הספרדים בפתח-תקוה, שם כיהן עד שנת תשי"א, עת עלה לכהן כחבר בית דין הגדול בירושלים. בשנת תשי"ח הקים בירושלים בית מדרש 'בית-אל' ע"ש ביה"מ שנשא אותו שם, ואשר חרב עם נפילת ירושלים העתיקה. נפטר בשנת תרכ"ט.

[71] שו"ת ישכיל עבדי, ח"ו, אה"ע סי' א. כבר בשנת תש"ג כתב רבי עובדיה תשובה ארוכה בגנות העישון בבית הכנסת (שם ח"ד סימן ז סעיף ג), אולם טיעון זה של חילול השם, עוד לא עלה על דעתו.

חילול השם בעיני אומות העולם (א)

מאת ר' יחיאל גולדהבר

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ד' מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כב, לב). כך בא הכתוב לומר, כאשר רוצים בני ישראל לבנות בית הכנסת כדי להרבות קדושת השם, עליהם להשמר שבניית בית הכנסת לא תגרום חילול השם (חתם סופר).

האיסור היסודי

איסור חילול השם, הנלמד מן הפסוק בפרשתנו שצוטט למעלה ונחשב בין האיסורים החמורים בתורה¹, מהותו להזהר שלא לגרום ששם ה' יהיה חולין².

בגדרו של חילול השם כתבו הראשונים שהאיסור מתחלק לשלשה חלקים, שנים מהם כוללים ואחד פרטי: א. עבר עבירה באונס, במקום שאמרו שחייב למסור את נפשו והוא עבר ולא נהרג. ב. עבר עבירה במזיד באופן שיש בה חילול השם, כגון שעשה להכעיס, שמלבד העבירה עצמה עבר על לאו של חילול השם. ג. בנוסף לשני אלו האמורים כלפי כל אדם, מוטל חיוב מיוחד על אדם חשוב – שהבריות מביטות עליו – שלא יעשה מעשים שיבואו לרנן אחריו בשבילם, אע"פ שאינם עבירות³.

סוג נוסף של חילול השם הוא זהירות בפני נכרים. אם יהודי מתנהג בצורה שלילית כלפי הגוי (אף במקום שאינו איסור), והוא גורם לרואיו לתלות את התנהגותו הכעורה באמונתו, ובכך מזלזלים באמונה ובשם השם – הרי זה חילול השם. גם דברים המותרים, אולם הגוי סובר שהם אסורים, אסור לעשותם מפני חילול השם. כגון גזל הגוי⁴ או שבועה מתוך אונס⁵.

כבוד ישראל

בגמרא כבר מצאנו שאסור לחלל את כבוד ישראל בעיני הגוים, ומטעם זה אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוים בפרהסיה⁶, וכתבו הראשונים בטעם הדבר שהוא משום חילול השם⁷. ושני הסברים ניתנו למהות חילול השם שיש בזה: א. היהודי מבזה את עצמו בלקיחת הצדקה⁸. ב. לקיחת צדקה מגוים מוציאה לעז על ישראל שאינם בעלי צדקה וחסד⁹.¹⁰

האיסור המחודש

בכתבי הגאונים אנו רואים שצעדו צעד נוסף בחילול השם וחידשו פן שאין לו שורש בחז"ל – הוא חילול הדת בעיני הגוים. היינו דבר שעל פי דין מותר לעשותו, אלא הואיל ואצל הגוים הנהגה זו אינה ראויה ונמצא שיש בה משום לעג לדת, שהגוים סוברים שהיהודים מזלזלים בדתם, על כן יש להתייחס לדעתו של הגוי ולהמנע ממנה. למשל, במקום שאין דרכם של בני המדינה להכנס לבתי תפילותיהם במנעלים, אין לעשות כן גם בבתי הכנסת, משום ביזוי. במרוצת הגלות התפתח איסור זה, עד שבימינו הוא מוכר כעיקר המושג של "חילול השם".

היו שתמהו על הגדרה מחודשת זו כחילול השם; ראשית, הרי איסור מחודש זה נוגד לאיסור ההליכה בחוקות העכו"ם, ועוד, מה טעם יש לנהות אחרי מנהגי הגוים ולהעדיפם על פני המסורת היהודית¹¹. ההסבר לכך הוא פשוט: אין חיוב להנהיג הנהגות מחודשות לגמרי משום חילול השם. המדובר הוא במקום שאינו אלא ענין שהוא תלוי-תרבות, כהליכות ונימוסים המשתנים ממקום למקום. לפיכך, במקום שמושג הכבוד מחייב חליצת נעלים בבית הכנסת, יש לעשות כן משום כבוד בית ה', שהוא דבר שנצטווינו עליו מן התורה.

אסמכתא לאיסור המחודש

לבו של רעיון זה פועם בהלכה המובאת במסכת כותים (פרק א). מדין תורה מותר לאכול בשר השליל – שהוא בן פקועה שנמצא במעי אמו – בלא שחיטה. אבל היות והוא נאסר אצל הכותים ללא שחיטה, הרי שאם ישראל יקנוהו מהם, ייראה שהכותים קדושים יותר מישראל. וזו לשון הברייתא: "אלו דברים שאין מוכרין להם... ולא שליל, אף על פי שישראל אוכלין אותם... שנאמר כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, כשאתה קדוש, לא תעשה עם אחר קדוש למעלה ממך"¹².

המקור לנאמר בספר חסידים (סי' תתכט): "אם יש דבר שהנכרים נהוגים בו איסור וליהודים אינו אסור, אסור ליהודי שיאכל, פן יתחלל שם שמים על ידו. כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואמר לנכרים שלא לאכול אותה ונמכרה ליהודי, לא יאכלנה ישראל". קשה להסיק מכאן האם בזמנם אכן שללו הגוים אכילת בהמה שנרבעה, או שמדובר במקרה בודד. מה עוד שדברי ספר חסידים לא הובאו בדברי נושאי כלי השולחן

ערוך¹³.

פנים חדשות אלו למושג "חילול השם" גרמו לשינויים רבים באורחות חייהם של יהודי התפוצות, ובפרט באופני כיבוד בית השם, שראו לנכון להתחשב בכיבוד שהללו מכבדים את בית תיפלתם! להלן אמנה כמה מנהגים שנגזרו מהיבט זה של חילול השם:

א. ביטול חזרת הש"ץ

דוגמא נוספת מתקופת הראשונים שחששו משום חילול השם מפני הגוים, היא התקנה שביטלה את חזרת הש"ץ. רבינו הרמב"ם מביא בתשובותיו כמה מנהגים בהסדרת י"ח ברכות וחזרת הש"ץ, וביניהם נמצאת התקנה ששינתה את סדר התפילה, ומאז אומר הש"ץ לבדו את התפלה בקול רם בעוד שהיחידים הבקיאים מלווים אותו בלחש. הרמב"ם מסביר באריכות את תקנתו וחשיבותה¹⁴, ואחד ממניעיו לביטול חזרת הש"ץ היה חששו מפני חילול השם. הוא מסכים לסברת "אחד החכמים מארצות אדום, שיתפלל הש"ץ פעם אחת בקול רם וקדושה ושלא יהי שם לחש כלל", ונימוקו עמו: "כשיחזור ש"ץ להתפלל בקול רם, כל מי שהתפלל ויצא ידי חובתו יהפוך פניו לספר עם חבירו... ויחזור פניו מהמזרח וירוק ויסיר כיחו וניעו". אמנם כאשר יתקנו שלא יתפללו בלחש רק יתפללו הקהל עם הש"ץ, "ותמנע אריכות החזרה ויוסר חלול השם שנתפשט בין נכרים, שהיהודים רוקקים וכחים ומספרים בתוך תפלתם, שהרי הם רואים זה תמיד, וזה יותר נכון אצלי באלו הזמנים מצד הסבות"¹⁵.

ב. טהרה לפני התפלה

דוגמא נוספת לחשש לעג מהסביבה הנוכרית, נמצא בכתבי הגאונים. דעת רוב הגאונים שטבילת עזרא בטלה בזה"ז, מלבד בעל קרי שהוא צריך להתרחץ באותו מקום. בכמה מקורות בכתבי הגאונים הובא הסבר לרחיצה זו מן הטעם שמתגוררים בסביבת נוכרים המקפידים על נקיות, מפני שהנכרים נוהגים בטבילה זו. ואלו דברי רב כהן צדק גאון – גאון סורא בתקופת רה"ג – בדונו אודות בעל קרי ביוה"כ: "מי שמבקש לקנח ביוה"כ במים אם אסטניס הוא ואין דעתו מיושבת עליו עד שמקנח במים, צריך לקנח ולטהר א"ע ביותר, אבל כל אדם לא... והוראה קרי ביוה"כ חייב לטבול... וכן בשאר ימות השנה משום נקיות ומפני קידוש השם בגוים"¹⁶. נוסח דומה נמצאה בתשובה לרב האי גאון, אחרון גאוני בבל¹⁷. כמו כן, כשהרמב"ם מתייחס לטבילת קרי הוא מרמז לענין זה, וכה לשונו באגרתו לר' פנחס ב"ר משולם דיין באלכסנדריה¹⁸: "והלא אין הדבר אלא מנהג בשנער ובמערב בלבד, אבל בכל ערי רומי... מעולם לא נהגו במנהג זה. ומעשים תמיד שיבואו חכמים גדולים ורבנים מֵעָרֵיכֶם להפָּרֵד, וכשיראו אותנו רוחצים מקרי, שוחקים עלינו ואומרים: 'למדתם מנקיות הישמעאלים'... וכל ישראל שבין הישמעאלים נהגו לרחוץ, וכל ישראל שבין הערלים לא נהגו לרחוץ"¹⁹. גם רבי יהודה הלוי מתבטא בייחודיותה של הרחיצה, וקובע: "ולולא שאמרו עזרא תיקן טבילה לבעל קרי, לא היינו חייבין בה חובת תורה, אך חיוב טהרה ונקיות"²⁰.

ג. רחיצת הרגלים לכבוד התפילה

דוגמא נוספת למנהג טהרה היא רחיצת רגליים לכבוד תפלת שחרית. מנהג זה נהג רק בקרב הראשונים שגרו בארצות האסלאם²¹, שהושפעו ממנהג המוסלמים מטעם חילול השם, וכפי שביטא זאת לנכון המקובל המשורר רבי מנחם די לונזאנו בפיוטו לאדם המתקדש לקראת תפלת שחרית: "ואחר כך רחץ טנוף נקבים / ומרק מקרה לילה בשרים. ואל יהיו קדושים ממך ישמעאלים / פוט ולוד והגרים. אשר הם ירחצו מים ידיהם / ורגליהם וראשם בשחרם. צהרים ערבים וגם בלילות / בעת שלג וקרה ממזרים"²².

לפנים אלו של חילול השם לא מצאנו דוגמאות נוספות מתקופת הראשונים.

ד. חליצת הנעלים בכניסה לבית הכנסת

בסוף תור הזהב בספרד מצאנו עוד דוגמא של חילול השם דידן, והוא בענין חליצת נעלים בבית הכנסת. מעיקר הדין אמנם אסור להיכנס להר הבית במנעלים, אבל לבית הכנסת מותר²³. רבי שלמה ב"ר שמעון דוראן, המכונה רשב"ש²⁴, נשאל על בית הכנסת שנוסד באלג'יר ע"י יהודים שבאו מספרד, שחלק מהמתפללים דרשו שלא להיכנס לבית הכנסת בנעלים, כמנהג המקום, שהיא מדינה מוסלמית שתושביה נוהגים לחלוץ נעליהם לפי כניסתם לבית תיפלתם, ורואים פחיתות כבוד בכניסה למקום קדוש בנעלים, ויהודי הסביבה נהגו אחריהם במנהג זה²⁵ . הרשב"ש השיבם: "דבר ידוע שבית הכנסת ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל בזיון. אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר נחשב אצל בני אדם כבוד... והכבוד והבזיון האמיתי הוא כפי מחשבת בני אדם וכפי המקומות ... והנה בארצות הנוצרים, שאין אצלם בזיון כשנכנס אדם ואפילו לפני מלכם במנעל אם נכנס כן בבית הכנסת בעירם אינו בזיון. ובארצות אלו (האיסלם) שהיא בזיון ליכנס לפני גדוליהם, וכש"כ לפני מלכם, במנעל, אסור ליכנס בעירם לבית הכנסת במנעל... על כן טוב הדבר אשר רצו לעשות להסיר חרפת האומה אשר חרפונו". הוא מדגיש שתקנה זו נתקנה בידי אביו – הרשב"ץ – בעירו אלגי'ר. למעשה הוא מסיים: "איך אפשר שבבית ישמעאל אחד פחות שבפחותים לא יוכל אדם ליכנס במנעל, ובבית אלהים יכנס? איזהו כבודו ואיזהו מוראו? ואפילו לא היה הדבר איסור, היה ראוי לעשות תקנה בדבר משום חרפת האומה"²⁶.

בדורות האחרונים

בין הפוסקים האחרונים ניצב המגן אברהם, שקבע מדעתו שבהליכות הנוגעות לכיבוד הדת יש להתחשב בתרבות הסביבה כדי שלא לגרום חילול השם בעיניהם. הנידון הוא בניית בית הכנסת, והחתם סופר נקט הלכה כמותו למעשה.

וכך היא השתלשלות הדברים: מעיקר הדין מותר לגוי המועסק בקבלנות לעבוד בשבת, אלא שגזרו על עבודות הנעשית בפרהסיה במקום שיש יהודים, משום חשד, שהרי לא הכל יודעים שהעבודה נעשית בקבלנות²⁷.

המגן אברהם עוסק בהיתר שנוהגים בעירו קאליש, "לשכור גוים בקבלנות ליקח הזבל מן הרחוב היהודי והגויים עושים מלאכתם בשבת, ואע"ג שמלאכה דאורייתא וכו', וצ"ל שגדול אחד הורה להם כך, משום דבשל רבים ליכא חשדא²⁸ וכו' וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות".

בהמשך הדברים מביא המגן אברהם בשם "גדולים", היות והגוים אינם מניחים אפילו לישראל ולכל מי שאינם מבני דתם לעשות מלאכה ביום חגם ואידם, על כן נראה בעיניהם כגנאי ובזיון לדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם. לכן נעשה ק"ו לעצמנו: אם אנו מניחים לגוי לעבוד אצלנו בשבת במה שאפשר לנו למונעו, הרי נחשב בעיניהם כזלזול בשבת.

ואלו דבריו: "מכל מקום ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר, כי בזה"ז אין העכו"ם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות, איכא חילול השם²⁹. אבל תיקון הרחוב אין נקרא על שם ישראל כל כך³⁰. מ"מ במקום שאין נוהגים היתר ברחוב, אין להקל"³¹.

דברי המ"א המחודשים³² שימשו לפוסקים האחרונים כבסיס לשאלות שונות שצצו ועלו במשך הדורות, בנוגע לצורך להתחשב בדעתם, שלא יחולל השם בעיניהם. ואי"ה בשבוע הבא אביא דוגמאות רבות לשאלות מסוג זה, ואת דברי הפוסקים עליהן.

Many mitvot require that one stand. One of which is reading the Torah. Thus, the ba'al koreh and the person making the blessing stand. When it comes to those who are just listening, there is a debate whether they are required to stand as well. Some hold that the listeners are required to stand while others require the listeners to stand only for the blessings, and finally others don't there is a nearly universal custom to stand during the recitation of the Ten Commandments. Tracing the history of this custom, however, uncovers that not only is this a fairly recent custom, it is also a highly problematic one.

The earliest possible source for this custom, as with many of today's "universal" customs, is the Hemdat Yamim. The Hemdat Yamim, records that:

According to the Hemdat Yamim, the custom of the Ari (most of his customs the Hemdat Yamim attributes to the Ari, see this post discussing the spurious nature of the Meron custom also attributed to the Ari,) was to not stand for the recitation of the Torah with the exception of the Ten Commandments. Importantly, the Hemdat Yamim is only proposing this custom, not attempting to justify an already existing custom. Moreover, as we shall see, most who discuss the custom of standing for the ten commandments do so in an effort to reconcile this custom with the prohibition of elevating or highlighting the ten commandments as proscribed by the Talmud.

For instance, R. Shmuel Aboab discusses the custom of standing for the Ten Commandments. R. Aboab was asked "about the custom of some to stand for the Ten Commandments, what is the reason for this custom and should others follow it?" In his response, R. Aboab first questions the custom in light of the well-known passage in the Berachot where the Talmud records that the custom to read the Ten Commandments was abolished in the "gevulot" due to the "minim." Thus, according to the Talmud, highlighting the Ten Commandments or, in this case, standing specifically for their reading may run afoul of this passage. Ultimately, R. Aboab defends the custom of standing and distinguishes the Talmudic passage and claims that the Talmudic restriction is only applicable "when it is unclear why one is favoring the Ten Commandments over the rest of the Torah, i.e. when one reads the Ten Commandments daily. But, here, [merely standing on Shavout or Parshat Yitro or Vethanan] the purpose is clear in that we are reenacting the acceptance of the Divine Glory and thus there is no fear of the minim. The standing for the Ten Commandments is thus akin to standing when we recite the blessing on the new moon, . . . as Abbai states we need to do it standing and Rashi explains that since we are greeting the Divine Glory we are required to make the blessing standing out of respect for the Divine Glory. Therefore, we stand when the Ten Commandments are read and it poses no problem."[1]

The Hida also defends the custom of standing and argues the Talmudic fear of minim is not applicable as the Ten Commandments are read as part of a larger Torah reading thereby demonstrating that although we may stand for part we believe in it all.[2]

In fact, it is not an exaggeration to say, from the early 18th century there has been a virtual explosion of commentaries attempting to justify this custom in light of the Talmud. [3]

Of course, as with most Jewish customs, not everyone agrees that standing for the Ten Commandments is appropriate. R. Y. Emden (additions to the Siddur, Laws of Shavout) holds that one should not stand for the Ten Commandments as does R. Gieger in Divrei Keholot (p. 466).

Returning now to the origins, the earliest and most likely source is the Hemdat Yamim, which dates to sometime in the 17th century. That said, he is not actually the earliest person to discuss this custom. Rather, the Rambam discusses this custom, however, the Rambam cannot be the source for the custom of standing for two reasons. First, this passage of the Rambam was unknown until the 20th century. Second, the Rambam was against the custom of standing for the Ten Commandments.

The Rambam's statement appears in two editions of his responsa, first in the Freimann edition and then again, with small differences, in the Blau edition. The first, Freimann was published in 1934, and Blau's was published in 1971. Consequently, these can not be the sources for the custom discussed in the 17th century as these were still in manuscript and unknown in the 17th century - that is, no one mentions the Rambam until the publication of these editions. Moreover, as we have seen, this is not a inconsequential custom, rather, on its face this custom runs counter to the Talmud and thus if in fact this custom pre-dated the Hemdat Yamim why is there no one who raises the conflict with the Talmud in Berchot. As we have seen, once the custom is discussed it is almost always in the context of justifying the custom in light of the Talmudic passage.

The Rambam, contrary to the position of those discussed above, takes issue with standing during the Ten Commandments. Specifically, unlike those above, he is unwilling to distinguish the Talmudic passage and in fact expands on what the Talmud prohibits. According to the Rambam, based on the Talmud, it is prohibited from elevating any part of the Torah over any other part. As the Rambam discusses at length in his Commentary on the Mishna, the introduction to Perek Helek, it is heresy to claim any one part of the Torah is more important than any other. Similarly, the Rambam holds that to stand for one part of the Torah and not another part is akin to heresy as it shows that the Ten Commandments are somehow worthy of standing to the exclusion of the rest of the Torah.

To recap, the custom of standing seems to have become popular with the Hemdat Yamim in the early 18th century and the Rambam was against this practice ruling that it skirted the line of heresy. R. Ovadiah Yosef, basing himself on the Rambam (R. Yosef doesn't trace the lack of historical basis for the custom), rules that it is prohibited to stand. Surprisingly, this is not the conclusion reached by all his contemporaries. Instead, R. Waldenberg, takes the position that since this is well-established "minhag yisrael" standing for the ten commandments is permitted. R. Waldenberg raises the possibility that this custom falls in the category of those customs which are so powerful they override law.

R. Waldenberg then deals with the Rambam, and essentially dismisses the Rambam as unimportant because this responsum was unknown. R. Waldenberg then throws in for good measure the controversial statement of the Hazon Ish regarding using recently discovered manuscripts. [4]

R. Waldenberg is not the only one to dismiss this responsum. R. Feinstein also discusses standing for the Ten commandments and offers his own justification. In doing so he never mentions the Rambam's position. R. David Feinstein was asked if his father was aware of this responsum and R. D. Feinstein said that his father was not. But, R. Dovid continued, "knowing his father's position on newly discovered manuscripts - [that he took a dim view?]- the Rambam's responsum doesn't affect the analysis."Feldman, Yisrael be-Mamadam, p . 1051.

Thus, rather then dealing with the Rambam in a meaningful manner many appear to be willing to dismiss the entire position of the Rambam. Furthermore, the reason for this pithy dismissal is not based on substance but, instead, by alleging without any basis in fact that this responsum is a forgery.

In sum, the custom of standing is based on the Hemdat Yamim and is not older than the 18th century. The Rambam had serious reservations about establishing such a custom, but some are willing to ignore the Rambam on questionable grounds.

Sources:

See Y. Goldhaver, Minhagei Kehilot, vol. 1 227-36 where the majority of the above is taken from. See also, Sperber, Minhagei Yisrael, vol. 2, 109-11, n.63 (he discusses among other things, the meaning of "minim"); E. Brodt, Yeruschasanu, vol. 2, p. 208; G. Oberlander, Minhag Avotanu be-Yadanu, Nissan-Av, chapter 27; S.Y. Feldman, Yisrael be-Mamadam, vol. 2, 1040-51.

See also, Goitein, A Mediterranean Society, vol. II, 340 where he records the custom that to take an oath one had to swear "in the name of God, and the Ten Commandments." And that a document from Syracuse, Sicily, it records that "the party giving the oath was even obliged to read the Ten Commandments aloud from the Torah Scroll."

Notes:
[1] R. Aboab's distinction is far from certain. Specifically, why it is clear on Shavout one is standing for a particular purpose as opposed to the daily recitation of the Ten Commandments?

[2] This reasoning is also not convincing as the proposed daily recitation of the ten commandments was also in a larger context where other Torah passages are recited, Shema, Az Yashir, and Tehilim. If reading the ten commandments during Yitro obviates the minim issue why doesn't reading it with the Shema or the Monday and Thursday Torah readings obviate the minim issue?

[3] See R. Ovadiah Yosef, Yeheva Da'at, vol. 1 no. 29 where in his typical fashion cites almost all the relevant literature.

[4] R. Waldenberg is not the first, nor presumably will he be the last, to question the authenticity of a particular responsum of the Rambam. For other examples, see Y.S. Speigel, Amudim be-Tolodot Sefer ha-Ivri, Kiteva ve-Hatakah, 264-65.

A Note Regarding the Recitation of Brikh Shemei

by Rabbi Yechiel Goldhaber

Rabbi Yehiel Goldhaber of Jerusalem is the author of the (currently) two-volume authoritative work on the customs of the Mattersdorf Kehilla entitled Minhagei Ha-Kehillot (2004) and is at work on additional volumes, as well as on a complete history of the area and rabbonim of the Mattersdorf Kehilla. He is also completing a volume on coffee.

In addition to his authoritative articles on Kabbalat Shabbat in Beit Aharon ve-Yisrael, Rabbi Goldhaber has published many articles on the topics of halakha and minhagim in Yerushateinu, Yeshurun, Tzohar, Ohr Yisrael, and many more.
In addition to its wide readership amongst the followers of the Mattersdorf Kehilla, Minhagei Ha-Kehillot has been praised by leading scholars in the academic community for its wide-ranging and comprehensive footnotes relevant to kehillot beyond Mattersdorf.

In Rabbi Goldhaber's post at the Seforim blog below, he explores the origins of two seemingly independent customs relating to the Torah reading - Brikh Shemei and vaYehi Binso'a ha-Aron. An examination of their history reveals that the inclusion of one possibly impacted the placement of the other. The recitation of vaYehi Binso'a is a fairly old custom. But, in its original incarnation this verse, as a simple reading of its contents imply, was said as the Torah was removed from the ark. That is, while the torah is moving. Today, however, this verse is said while the Torah is firmly ensconced in the ark. R Goldhaber suggests that the much later inclusion of Brikh Shemei may have "bumped" vaYehi Binso'a to an earlier spot.

This is his first contribution to the Seforim blog.

בפרשיתנו נמצאת פרשה מיוחדת "פרשה בפני עצמה" והיא השמירה ללווית עם ישראל בעת מסעם במדבר.

פסוקים אלו נוהגים כהיום בתפוצות ישראל לאמרם עם הוצאת הס"ת מארון הקודש.

לרגע אדלג על פסוקים אלו, ואתמקד במנהג אמירת "בריך שמיה" עם הוצאת הספר.

תפלת "בריך שמיה" מקורו בזוהר הק', פרשת ויקהל, דף רו ע"א: "אמר רבי שמעון, כד מפקין ס"ת בצבורא למקרא ביה, מתפתחין תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את אהבה לעילה ואבעיליה לבר נש למימר הכי: בריך שמיה דמארי עלמא...".

עם התפשטות הזוהר וכתבי האר"י החל להתפשט -כיתר מנהגי המקובלים- גם אמירת 'בריך שמיה' בקרב קהילות ישראל. לראשונה הודפס בספר 'תפלה לדוד', עותק יחיד בעולם נמצא בבית הספרים שבירושלים, מאת המחבר ר' דוד ב"ר יוסף קארקו, נדפס בקושטא שנת רצ"ה, עלה לארץ מטורקיה, ורשם לעצמו מנהג התפילה בירושלים [מהספרים החשובים למנהג המקורי בא"י!] כבר בהקדמה מצטט המחבר ארבע פעמים קטעים מדברי הזוהר. ואכן בדף 27 הובא "בקשה להוצאת הס"ת" ומעתיק לשון בריך שמיה.

לאחריו העתיקו ר' עמנואל ב"ר יקותיאל בניונטו, בסוף ספרו 'לוית חן' על כללי תורת הדקדוק, מנטובה שי"ז, בסוף הספר הוא מעתיק מספר הזוהר אזהרות ודברי מוסר בענין שמירת כבוד בה"כ. בין הקטעים הוא מעתיק גם לשון ה"בריך שמיה". לציין שר' עמנואל היה חכם וחסיד ומקובל, הוא אשר הגיה את דפוס ראשון של הזוהר, וכן ספר מערכות אלקות (חייט). לאחריו הביאו בספר 'סדר היום' לר"מ בן מכיר מצפת.

הסידור הראשון המביאו "הלכה למעשה" הוא דוקא בפולין, אצל המדקדק המפורסם רבי שבתי סופר מפרעמישלא, בלטימור תשנ"ד עמוד 359, לא רק שהוא מעתיקו אלא הוא גם מבאר פירוש מילותיו! סידור חשוב זה נערך בשנת שע"ז, לערך. ומאז והלאה, החל אט אט להתפשט ע"י סידורים שונים.

תפלה זו, משכה אליה שאלות שונות, לדוגמה: זמן אמירתו, האם רק בשבת, או שמא גם בחול. משמעות ביטויים תמוהים, כגון "בר אלהין" וכן מה פשר המילים "סגידנא מקמא דיקר אורייתא". תביעת צרכים בשבת, ובירור נוסחאותיו, על כל אלה האריך ידידי הרב בנימין שלמה המבורגר, בספרו הנפלא 'שרשי מנהגי אשכנז' ח"א.

באתי לדון בזה בפרט אחד, שלכאורה הוא שולי ביותר -ובגדר "דקדוקי עניות", אולם היות ולאחרונה דנים בזה השכם וערב, אענה אני חלקי גם בזה, והוא:

שעת המדויקת לאמירת בריך שמיה: אם לאומרו בפתיחת הארון לפני הוצאת הספר, או שמא רק לאחר שהוציאוהו כבר, והמוציא מחזיקו ביד, או שמא בשלב יותר מאוחר!

לכאורה מלשון הזוהר כד מפקין ס"ת בצבורא למקרי משמע שיש לאמרו תוך כדי הוצאת הספר מהארון.

ואחרי בירור הנושא באנו לידי ארבעה מנהגים שונים!

עקב אריכות הדברים אצטט רק למראה מקומות ולא אאריך בהם, על אף שמן הדין כן לבאר את הלשונות.

א] לאומרו רק אחרי הוצאת הספר, כן כתב: סידור רבי שבתי סופר, סידור רבי יעקב עמדין, סדר קריה"ת והלכותיה. ערוך השלחן בסימנים קלב, רפב ו-רצב. כן נוטה דעת רבי יוסף חיים הבבלי בשו"ת רב פעלים ח"ג, סוד ישרים סימן ח, על אף שבספרו "בן איש חי" פ' תולדות לא נגע בבעיה זו.

רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים, במשך חייו היה מעורר את העולם על דברין הטעון תיקון בסדר התפלה, לדעתו! בין הדברים היה גם שלפי דעתו יש לאמרו אחרי ההוצאה, וכפשטות לשון הזוהר. ועוד הוסיף לטעון, שאחרת נגרם חוסר כוונה למתפללים! [יש מקום לחלוק עליו בזה].

ב] לאמרו בעוד הספר באה"ק:

כן כתב החיד"א בספרו תורת השלמים סימן כב סעיף ב: כשפותח הארון להוציא ס"ת יאמר...

רבי חיים פאלאגי' בספרו 'כף החיים' סו"ס כח: "העושה פתיחת ההיכל לא יוציא הס"ת תכף שפותח, אלא ישהה מעט כדי שיוכלו לומר בריך שמיה... ואם יוציא תיכף הס"ת מתחיל גדלו, ולא יוכלו לאומרו כל אחד בכונה...". וכן משמעות המ"ב בסימן רפב וכה"ח (סופר) סימן קלג וכן מפורש בקצות השלחן סימן כה.

כן נהגו בקהילה עתיקה בארם צובה, שמעתי מאת הרב המקובל רבי מרדכי עטיה, ועוד.

וכן נוהגים אצל כל עדות החסידים לגזעיהם.

לגבי הנהגת העולם, כבר לפני כשלושים שנה התעניינתי אצל זקני ירושלים, הן מעדת החסידים והן מעדת האשכנזים, רובם ככולם ענו ואמרו ש"המנהג הישן" לאמרו כשהס"ת עדיין בהיכל!

ורק הודות לפעולותיו של הרב זלזניק ש"הרעיש" את העולם על כך, הוקבע בעולם הישיבות, להקפיד כדעתו [וכן ראיתי שרבי יצחק נתן קופרשטוק מזדעזע כראותו אחד הנוהג כמנהג זה].

ג] שאין נפק"מ מתי לאמרו, בהרבה קהלות בארופה לא דקדקו בכך, וכן כותב שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סימן ע, והליכות שלמה (אוירבוך) פרק יב. וכן שמעתי מהרבה זקנים שעדיין מידת הזכירה פועמת בהם.

ד] לאמרו כשהספר כבר פתוח על הבימה, לפני הקריאה.

כן כתב פסקי מהרי"ץ, סדור כנסת הגדולה (צובירי), ח"א עמוד רי. ומצאתי מקור קדום ביותר לכך, והוא בספר אגודת אזוב לרבי יצחק האזובי, חכם מטורקיה שעלה לא"י תיכף אחרי גירוש ספרד, והוא כותב: בשעה שמראים הס"ת אל העם, שערי שמים נפתחין..., אגדת אזוב, נתניה תשנה, עמוד קסו.

הרי לנו על חודו של מחט מנהגים שונים בפרט קטן מאוד במנהג מחודש יחסית

איברא: אולי אפשר להסביר בדרך אפשר, היאך נוצר שינויי מנהגים דרסטיים כל כך!

כעת אפנה למנהג הנפוץ של אמירת פסוקי "ויהי בנסע הארן".

בסרי הראשונים הן מאשכנז והן מספרד, אין איכור לפסוקים שונים בעת הוצאת הספר, רק הש"ץ מכריז "גדלו" והקהל עונה "לך ה' הגדולה".

"ויהי בנסע" הוזכר לראשונה בספר "המחכים" לרבי יהודה, חי בספרד דור שלאחר הרשב"א, הכותב בספרו [עמוד 15] במנהגי קריאת התורה לימות החול, לומר "ויהי בנסוע" אחרי הוצאת הסםפר מהארון. משם הועתק לספרים ארחות חיים, תפילות שבת, סעיף טו, וכלבו הל' קריאת התורה לשבת, ז"א שבחול לא העתיקוהו! וכנראה שלא אמרו אלא בשבת.

אולם מפורש בדבריהם שעת האמירה היא רק אחרי הוצאת הספר, ואכן כך ההגיון שהמקום המתאים הוא עם הסעת הארון, היינו עם ליווי הספר!

וכך כתוב בשני הסידורים המדוקדקים ביותר: של רבי שבתי סופר, וכן של היעב"ץ!

ותמוה, שכהיום מנהג העולם אינו כך, אלא אומרים אותם עם פתיחת הארון!

חשבתי לומר שמא, המנהג התגלגל כך, עקב הכנסת "בריך שמיה" בין "ויהי בנסע" לליווי הספר, והוא גרם לצמצום הזמן בעת הליווי, ולכן הקדימוהו עם פתיחת ההיכל!!

ואכן מנהג בני תימן תואם את מה שבלבנו, את פסוקי ויהי בנסע, אורמים בעת הליווי, ורק בעמדו על הבימה, הוא העת ל'בריך שמיה'!

לאידך מצאתי בכמה סידורים קדומים נוסח פולין, משנת שי"ח, וש"ך ועוד מהתקופה ההיא, הכותבים בכותרת לפני "ויהי בנסע" : ווען דער חזן עפנט דאס ארון קודש זאגט ער דיז פסוקים!!

ומן הענין לעקוב אחרי סידורים יותר מאוחרים, כדי לעמוד האם אכן נוהג זה התאקלם בפולין.

היחידי שעמד על תמיה זו, למה שנו מהזמן הנקוב בכלבו, הוא מחותני הגאון רבי מנשה קליין, בשו"ת משנה הלכות חלק יא, סימן רכב, עי"ש.